נמצאים אנו שבוע בלבד לפני ראש השנה, יום הדין. בתיאוריה, הכל רוצים היו בימים אלה לעשות תשובה, ולבוא זכים וטהורים לימים נשגבים אלו. אלא שרבים מרגישים חסם נפשי, המקשה עליהם להתגייס להכנה הרוחנית ולעבודת נפשם.

מדוע?

נראה שאחת הסיבות העיקריות לדבר זה, היא שהאדם אינו אוהב לשרות במקום של פחד, מורא ומרה שחורה. כיון שדין שמים נתפס כדבר מאיים ומטיל מורא, מטבעו אין האדם חפץ בזה והרי הוא מעדיף להימלט, להדחיק ולשכוח עניינים אלו, כדי שלא לשרות במקום קדרות חשוכה זו. אם כן, אולי מן הראוי היה להרגיע ולהפחית בהדגשת חשש זה.

כמין בת קול לדבר זה יכולים אנו למצוא בפתח פרשתנו. בפרשת השבוע מכריז משה רבנו כלפי בני ישראל: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' א-לוהים... כל איש ישראל".

רש"י (בפס' יב) מביא מדרש אגדה על פסוקים אלו:

"ומדרש אגדה: למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו! התחיל משה לפייסם: 'אתם נצבים היום', הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו. היום - כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו. ואף הפרשה שלמעלה מזו פיוסין הם". 

אלא שמדרש זה תמוה ביותר, משתי סיבות.

האחת: הרי כל מטרת הקללות הייתה ליירא את ישראל, כדי שיימנעו מלחטוא. וכעת, לאחר הרושם האדיר שעשו הקללות על ישראל, בא משה רבנו ובמחי משפט אחד מוחה את הרושם הזה כלא היה – 'הרבה הכעסתם לפני המקום ולא עשה עמכם כליה'. כביכול אומר להם לישראל: 'אל תדאגו, אין הוא מתכוון ברצינות'.

ועוד קשה, שהרי ממש מן הפסוקים הבאים מבואר לכל מעיין שכוונת משה רבנו הפוכה בתכלית, משה רבנו בדבריו בפתח פרשתנו מזהיר את העם קשות, לבן יהין מי מהם לחשוב שלא תבואהו רעה בחטאו:

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱ-לֹהֵינוּ... וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ, לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ, כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה, וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה", וממשיך עוד לתאר באריכות את הרעה הגדולה אשר תבוא אליו.

ונראה שפרשיה זו מגלה לנו את סוד האיזון העדין הנדרש. וזו היא מעבודות קשות שבמקדש, להשכיל לדעת כיצד לרכוש יראת שמים באופן שתעודד את האדם לעבודת ה', ולא תרחיקו ממנה. דבאמת הא בלא הא – לא סגיא:

מחד גיסא, על האדם לדעת בבירור כי יש דין ויש דין, והא-להים יביא במשפט על כל מעשה אם טוב ואם רע, והוא משלם גמול לעוברי רצונו. כי בלא היראה, בחשק קל או בהיחלשות רגשי האהבה והקרבה, עד מהרה יפרוץ האדם לעבור על מצוות קונו. ולכן צריך שיידע ברורות כי יש משפט, ושלא ירמה את עצמו לחשוב שיוכל לחמוק מכך, שעל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

ומאידך גיסא, צריך האדם להבין שדין זה אינו מיועד כדי לעשות בו נקמות וכדי להרע לו, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ולא בא הדין אלא לשמש ביד האדם ככלי רב תועלת בשמירתו על עצמו לבל יפתה אחר עצת יצרו.

והקב"ה מסייע לחוטאים לא רק ממידת טובו אלא גם ממידת יושרו, כי הוא ידע יצרם, כנאמר: "טוב וישר ה', על כן יורה חטאים בדרך" (עי' בפתיחת שער א' משערי התשובה לרבנו יונה).

ובאמת האדם הרוצה בטוב, אף אם התרשל בשמירתו ו-"כדבעי ליה למיעבד לא עבד", מכל מקום ידע נאמנה שבידו אפשרות התיקון, וכל מטרת מציאות הייסורים הוא שישתמש בם לתועלתו להזדרז ולשוב, אך לא ימהר ה' להעניש בחמה, כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו.

וכאשר האדם יודע כי אמנם המחיר עלול להיות כבד מנשוא, אלא שהוא יודע כי בידיו בקלות רבה להישמר ולא להגיע לידי תשלום מחיר זה, הרי הרוויח את הגדר הטובה מן הצד האחד, ואת שמחת ושלוות נפשו המפנות ומניעות אותו לעבודת ה' בשמחה מאידך.

משה רבינו אינו אומר לישראל שהייסורים לא יבואו על החוטא, אלא יוצא כנגד המחשבה "מי יוכל לעמוד באלו". יש כאן דבר שגדול על מידותינו, בוודאי ניכשל ונבוא וכלילה ולא תהיה לנו תקומה.

על כן פנה משה לישראל בדברי פיוסין, ולאחר שדיבר איתן על חיבת ה' וקרבתם לה' (בסוף הפרשה הקודמת), הוסיף ואמר להם שרואים הם על עצמם כי אין הדין דין כזה שאי אפשר לעמוד בו. הרי הרבה הכעסתם למקום, ועדיין אתם ברוב ככל הזמן זוכים להתענג בקרבת ה' ובעבודתו. הייסורים נועדו רק לסייע לכם שתעמדו לפניו כל הימים, אבל כל עוד אתם עומדים לפניו וחפצים בעבודתו – הרי אין לכם לחשוש מפני חומר הייסורים, שאף אם יבואו לא יבואו אלא בשיעור המועט לסייע לכם.

אבל כיון שאי אפשר לאדם להישמר שלא ליפול לגמרי מעבודת ה' בלא אימת הדין, על כן המשיך משה באותה נשימה ואמר, אתם עובדי ה' ניצבים היום כולכם לפני ה' א-לוהיכם. אבל אם יש בכם מי שחפץ לסור לגמרי מדרך עבודת ה' – יידע ברורות כי סופו שאכן תבוא עליו כלייה גמורה.

ושמעתי ממשילים דבר זה בעניין הזהירות בדרכים. אם לא ימחישו היטב לילד עד כמה גדולה הסכנה בהתפרצות לכביש, ומה נורא עלול להיות המחיר, הרי סכנתו ודאי עצומה, ורעתו קרובה מהצלתו, וסופו שפיתוי קל יביאנו לחצות את הקווים האדומים ולהתחייב בנפשו.

אלא שמאידך האדם הבריא בנפשו אינו מתהלך ברחוב קדורנית מלא בפחד ואימה פן יידרס, כי הוא יודע היטב שעליו אך לשמור בפשטות את כללי הזהירות והשימוש בדרך אשר נוצרו כך שיתאימו בקלות לכל אדם, ובכך כבר הוציא עצמו מכלל הסכנה.

ולפי מדרגת האדם כך יוכל להרגיש בנפשו את אותם קוים אדומים קלים ליישום כנמצאים במקום גבוה יותר ויותר, אבל מקום כזה שאיננו מאיים עליו ישירות ורק מונע אותו מנפילה חלילה, ויהיה פנוי להקדיש את כל כוחותיו ומרצו למלא את ייעודו בעולמו, לעבוד את ה' ולקבל מלכותו עלינו בשמחה.

ואפשר שהם הם הדברים שהודיע נחמיה את העם בראש השנה, כמסופר בספרו:

"וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: ... וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא: ס וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ. וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם: וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ:" (נחמיה ח, א-יא)

נחמיה מודיע את העם כי צריכים היו לשמוע את דברי התוכחה לדעת כי עליהם לשמור לבל יסטו ממטרתם בעולמם לעבוד את ה', אך אין הם צריכים להיות אחוזי מורא ובכי, שהרי "חדות ה' היא מעוזכם", וכיון שכולכם הנאספים לשמוע את דברי התורה רוצים ומבקשים אתם הרי להיות דבקים בדרך ה', גם אם מפעם לפעם אינכם מצליחים כפי שהייתם רוצים להצליח, מכל מקום אין כאן כל מקום למורא,  שהרי כל מי שחדוות ה' היא מעוזו מובטח הוא שישחק ליום אחרון.

ועל דבר זה מסיים נחמיה ומספר (שם ח, יב): "וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם:".