חלקה האחרון של פרשתנו מופיע סדר הקרבת הקרבנות במועדי השנה. התורה פותחת בקרבן התמיד, אח''כ ממשיכה למוסף שבת, ראש חדש, ושאר מועדי ה'. המשנה בזבחים (פט.) קובעת כלל יסודי בהלכה: כל התדיר מחברו קודם את חברו, התמידין קודמין למוספין מוספי שבת קודמין למוספי ראש חדש... שנא': "מלבד עולת הבקר אשר לעלת התמיד תעשו את אלה". נמצא שעולת התמיד קודמת לכל הקרבנות מפני תדירותה וכן כל דבר שתדירותו גבוהה יקדם לחברו.

כלל זה, שלקוח מעולם הקרבנות, מתרחב לכל דיני התורה, ויש לו השלכה גם לדיני קידוש בשבת ויו''ט וכן לעניין הקדמת מנחה למוסף במקרים מסויימים.

במשנה הבאה, באותו עמוד שם, מופיע כלל נוסף: "כל המקודש מחברו קודם את חברו, דם החטאת קודם לדם העולה מפני שהוא מרצה"[1]. גם כלל זה נלמד מפסוקים, אמנם לא מפרשתנו, אלא מטהרת הלויים בפר' בהעלותך. וגם לכלל זה השלכה לכל דיני התורה.

השאלה הגדולה, שנשארת בה הגמ' ללא פיתרון, היא: מה הדין כאשר יש לפנינו תדיר מול מקודש, האם התדירות גוברת או שמא קדושת הדבר שכנגד עולה על חשיבות התדיר?

הגמרא מנסה להכריע בשאלה, ולאחר שישה ניסיונות, נשארת בבעיא דלא איפשיטא. נציג את הבעיא השישית, שממנה ניתן ללמוד יסוד חשוב:

"תא שמע: שלמים של אמש, חטאת ואשם של יום – שלמים של אמש קודמים. הא אידי ואידי דיום, חטאת ואשם קדמי ואע''ג דשלמים תדירי! אמר רבא: מצוי קאמרת, תדיר קמיבעיא לן".

כאשר בהמת שלמים הובאה אמש לעזרה וטרם נשחטה, ולפנינו חטאת ואשם שהובאו היום, הלכה היא שיש להקדים הקרבת שלמים של אמש כדי למנוע זלזול בקדשים ע''י המתנה ממושכת. מדייקת הגמ' שאם השלמים הגיעו באותו יום שבאו החטאת והאשם – יש להקריב את החטאת והאשם, חרף העובדה ששלמים קרבים בתדירות גבוהה יותר מחטאת ואשם, הואיל וישנם בנדר ונדבה. נמצא שהמקודש גובר על התדיר, דחטאת ואשם קדשי קדשים המה, ושלמים -  קדשים קלים. דוחה רבא: שלמים אינם בגדר "תדיר" אלא בגדר "מצוי". אין חיוב להקריבם בתדירות אלא שהם מצויים במקדש פעמים רבות יותר, ולכן אין לפשוט מכאן את בעייתינו. נמצאנו למדים, שתדיר שייך דווקא בחיוב על האדם.

עפ''י יסוד זה המחלק בין "תדיר" "למצוי", יש להקשות קושיא חמורה בסוגייה דדברים שבין ב''ה לב''ש בסעודה.

הגמ' בברכות (נא:) ובפסחים (קיד.) מציגה ויכוח בין ב''ש לב''ה בעניין סדר ברכות הקידוש. לדעת ב''ש ברכת היום קודמת לברכת היין ולב''ה להיפך. אחד הטעמים של ב''ה הוא שברכת היין תדירה יותר, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ויש לשאול על ב''ש, מה יענו לטענה זו, וכי לית להו האי כללא דתדיר ושאינו תדיר? וגדולה מזו יש להקשות על ב''ה, הרי ברכת היין איננה תדירה אלא מצויה. כפי שלמדנו בזבחים, מצווה שאין חיוב לעשותה תדיר אינה אלא בגדר מצוי, וברכת היין מצויה יותר בימות השנה אך ודאי איננה "תדירה", וכל הסוגיה צריכה ביאור.

ביאור נפלא כותב הרב סולובייצ'יק[2], על פיו שתי הקושיות מתורצות אחת בירך חברתה. הוא מביא בשם זקנו הגר''ח שנחלקו ב''ש וב''ה בגדר ברכת היין דקידוש, דהנה יש לחקור האם ברכת היין נספחת לברכת היום ונותרה ברכת הנהנין המתירה את הטעימה, או''ד ברכת היין דקידוש מוגדרת כחלק אינטגרלי מהקידוש ויש לה מעמד של ברכת המצוות ולא רק כמתירה את הטעימה.

וממילא ניתן לומר דלב''ש ברכת היין נותרה בגדר ברכת הנהנין ונחשבת "מצוי", לכן אין הם צריכים להגיב לטענת "תדיר ושאינו תדיר", ולב''ה נשתנה מעמדה והיא כחלק מחיוב הקידוש ושפיר שייך הטעם דתדיר ושאינו תדיר.

ועפ''י זה כתב נפק''מ למי שלא הספיק לשמוע ברכת הגפן בקידוש ושמע רק את ברכת היום, שלא יצא י''ח ועליו להשלים כל הקידוש הואיל וחיסר חלק מהקידוש ולא רק את ברכת הגפן מצד היתר הטעימה. ולמעשה לא ראיתי שפסקו כך.

כפי שהובא לעיל, הבעיא בגמרא לא איפשיטא והרמב''ם פסק (תמו''מ ט, ב): "היה לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה מהם שירצה"[3].

עפ''י פסק הרמב''ם הנ''ל ביקש הגאון בעל שאגת אריה (כח) לערער סדר מעשים שכל אחד מישראל נוהג בבוקרו של כל יום. דהנה הנימוק''י[4] כתב שיש להקדים עטיפת הציצית להנחת התפילין, כפי שנוהגים, וזאת משתי סיבות: האחת ששקולה היא הציצית כנגד כל התורה, והשנייה שהיא תדירה יותר, שהרי נוהגת בכל ימות השנה ותפילין לא נוהגים אלא בימות החול.

העיר על כך השאג''א: הלא ציצית לא נוהגת בלילה מדינא לרוב הפוסקים ובכללם הרמב''ם, ותפילין לרוב הדעות נוהגים בלילה מדינא אלא שגזרו שמא יישן בהם. נמצא שמצוות תפילין יותר תדירה מציצית[5](!) ועוד, אפי' את''ל דכסות יום חייבת בציצית בלילה ועוד דתפילין לא נוהגים בלילה מדינא, ואז תהיה הציצית תדירה יותר, מ"מ הרי תפילין הם תשמיש קדושה (מגילה כו:) וציצית תשמיש מצווה, ואתאן לבעיא דלא איפשיטא דתדיר ומקודש, שלרמב''ם יקדים איזה שירצה.

נמצאת למד שעדיף להניח תפילין ברישא ואח''כ להתעטף בציצית ממה נפשך: אם תפילין תדירות כמבואר הוי להו תפילין תדיר ומקודש כנגד הציצית, ואם נאמר שציצית תדירה הרי עכ''פ הוי תדיר כנגד מקודש, ואם יקדים תפילין לא עבר על שורת הדין.

ועל כולנה, הוסיף הארי השואג, שציצית נחשבת "מצוי", דאין חיוב אקרקפתא דגברא ללבוש בגד של ד' כנפות ולעומ''ז תפילין הוי חובה גמורה.

ובאשר לטעם הראשון שכתב הנימוק''י, העיר השאג''א דלא מהני האי טעמא לדחות דין תורה דתדיר ומקודש.

להלכה, לא קיבלו האחרונים את דברי השאג''א וקיימו את דברי הנימוק''י וכפי שנוהגים כל ישראל.

ומעניין שבבית יוסף (או''ח תחילת סי' כה) הביא את שני טעמי הנימוק''י להקדמת ציצית לתפילין, ואילו בשולחן ערוך (שם) השמיט המחבר שני הטעמים שהובאו ביתה יוסף וכתב טעם אחר. וז''ל: "אחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפלין, שמעלין בקודש." טעם זה הובא בליקוטי מהרי''ו. ומצאתי בספר חתן סופר שכתב כי גם מרן המחבר לא ניחא בשני טעמים אלו שהביא הנימוק''י, מכח קושיות השאג''א, ולכן בחר בטעם אחר: מעלין בקדש.

הוסיף החתן סופר ובאר (עפ''י האליה רבה) דדין מעלין בקדש הוא באדם שעולה מקדושה לקדושה[6] ולכן, אע''פ שמצד המצוות עצמן ייתכן שתפילין קודמים, מ''מ מצד האדם ראוי להתעטף הציצית ואח''כ להניח תפילין, וכלשונו: "במצוות שהוא מתלבש בהן ומתדבק על ידן בקדושה, טפי עדיף לעלות ממדריגה למדריגה מעלה מעלה בקדש, והבן".

  יהי רצון שנזכה להיות תדירים בתורה ומקודשים במצוות לעולם.