פרשתנו משופעת במספרים, וכבר שאלו הקדמונים מדוע למנות את ישראל שוב ושוב ותרצו שמתוך חיבתן מנאן בכל שעה.  

אני רוצה להוסיף עוד לקח שניתן ללמוד מהתבוננות בפרשה, כאשר אנו פוגשים את בני יעקב בתחילת הדרך התורה מתארת כי לבנימין עשרה ילדים וסביר כי כבר היה סבא ברדתו למצרים לעומתו  לדן היה ילד אחד בלבד , חושים שמו וגם הוא לפי דברי הגמרא בסוטה יג היה כבד שמיעה.

והנה היינו מצפים שלאחר שנים כאשר נספור את גודל השבטים הרי ששבט דן יהיה מהקטנים שבשבטים ושבט בנימין יהיה שבט גדול ועצום, אך למרבה הפלא אנחנו מגלים אחרת, בעוד דן הוא מהשבטים הגדולים ביותר-

 'דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי:

 וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת:'

הרי ששבט בנימין הוא מהשבטים קטנים ביותר-

 'וּמַטֵּה בִּנְיָמִן וְנָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי:

 וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:'

מכאן תשובה לכל חשבונות האדם שהמה הבל ואין בהם ממש,  האדם רואה תמונה חלקית מדמיין כי יודע הוא את ההמשך אבל ההיסטוריה מוכיחה אחרת, הרבה פעמים המספר מרמה הוא נותן תחושה שהכוח שמשתקף במספר יימשך לעד אך כאן בהתבוננות לרוחב של מאות שנים רואים איך הגלגל מסתובב.

ניתן לראות יסוד זה בעוד מקום בפרשתנו, כידוע כל השבטים נמנו מבן עשרים שנה ומעלה ואילו שבט לוי נמנה בפני עצמו  מבין חודש ומעלה, אם כן היינו מצפים ששבט לוי יהיה המרובה שבשבטים ועוד הרי ידוע ששבטו של לוי לא עבד במצרים לאור זאת שחי חיים יותר נוחים ושלווים היה מצופה לריבוי טבעי גדול יותר אך הנה למרבה ההפתעה שבט לוי הוא הקטן שבשבטים-

(טו) פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם:

(טז) וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי ה' כַּאֲשֶׁר צֻוָּה:

(לט) כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי ה' לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף:

ומסביר הרמב"ן שדווקא בגלל ששבט לוי לא היה בצרת השעבוד הרי שלא חלה עליו הברכה של  'כן ירבה וכן יפרוץ'.

'כי שבט לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך, והנה ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם היה הקב"ה מרבה אותם... כי היה הקב"ה אומר נראה דברי מי יקום ממני או מהם, אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ..." (רמב"ן במדבר ( א  מה))

 אדם שהיה נמצא בשעת השעבוד והיה רואה את הקושי של שאר השבטים את תנאי החיים הקשים שלהם לעומת חיי הרווחה של לוי, בוודאי היה אומר בני ישראל קרב סופם לא יחזיקו מעמד לא יפרו ולא ירבו ואילו שבט לוי עתידים לפרות ולרבות ולהתגדל, אך גם כאן התורה מראה לנו שהמספרים מטעים ולא תמיד משקפים את המציאות הנכונה. אלא שלצורך הבנה זו דרושה התבוננות רוחבית שמשתרעת על פני שנים.

דוגמא נוספת לכך , זה בשמו של נשיא גד, שבמקום אחד בפרשתנו נקרא 'אליסף בן דעואל ובמקום אחר בפרשתנו נקרא אליסף בן רעואל, ובפירושים שונים ניתנו לסיבת ההבדל (עיין רמב"ן) , בשם החיד"א מביאים הסבר נאה:

 גד זכה שמשה רבנו נקבר על הר נבו, בחלקו שבארץ ישראל (כלומר בעבר הירדן) ולמה זכה לכך, הסיבה  הייתה משום שגד היה יכול לטעון כנגד משה רבנו אני הבכור לזילפה, ודן הוא הבכור של בלהה. דן התמנה למנהיג  של שלושה שבטים בנסיעות במדבר ("דגל" מחנה דן), כאשר אני רק תוספת ל"מחנה" של שבט אחר, אולם  נשיא  גד לא התלונן,  זאת הסיבה, אומר החיד"א, שגד זכה לשתי זכויות יתר: הראשונה, שנשיאה (ששמו האמיתי היה אליסף בן דעואל) נקרא אליסף בן רעואל, שפירוש השם הוא רֵע של הקב"ה (כלומר חברו של השם, או של משה רבנו על שלא התלונן עליו בתלונה צודקת,  והשנייה מאותה סיבה, הוא זכה שמשה רבנו נטמן בחלקו בארץ ישראל.

וגם כאן המתבונן מן הצד חשב שכל הכבוד הולך לדן וגד הוא  לא שבט  מכובד לא חשוב אבל כעבור עשרות שנים ראו שהכל היה מדומה וגד זוכה לכבוד וברכה נצחיים בזכות הוויתור.

 לקח רב לומדים מרעיון זה לו יצוייר שגד היה טוען ונהיה ראש דגל מה היה לוקח מזה ומה היה נשאר לו מזה אומנם בעת ששתק הרי באותו רגע לא זכה לכלום והמתבונן מהצד נראה חלוש לא מצליח אבל באמת זכה לדורות לזכות עצומה שאיש האלוהים נקבר בחלקו וברך את כל חלקו.

המספרים מטעים ולא תמיד משקפים מציאות נכונה ואמיתית מסיבה זו מסביר הרב זקס התורה אסרה לספור יהודים, אילו יהודים יספרו את עצמם ויאמינו במספרים הם ייכנסו לייאוש  ממספרם הקטן הדרך היחידה לספור יהודים היא לספור את תרומתם לחברה- 'כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש'.