פרשת בחקתי

הרב שרון יוסט ר"מ בכולל רבנות

בפרשתנו, מתארת התורה את השכר המובטח לשומריה ולומדיה:

אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃ וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ׃ וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃ וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם׃ וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ וְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃ וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם׃ וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ׃ וכו'

במבט ראשון ניתן להתייחס לכל הברכות הנ"ל כאל גמול אישי לאדם השומר את התורה.
הוא יראה ברכה בפרנסתו, שדותיו יתמלאו בר וכרמיו יפיקו יין טוב, ולא תהיה לו שום סיבה לדאגה הן במישור הכלכלי והן במישור הביטחוני.

אולם דווקא בדורנו שזכינו ל"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", נתחדשה התפיסה הממלכתית בישראל.

בהיותנו בגלות, נאבקו כל יחיד וכל קהילה על קיומם, איש איש בארץ ששם גרו הוא ואבותיו מדורי דורות.

לעומת זאת, בארץ ישראל אנו ציבור ולא רק אוסף של יחידים. לציבור המלוכד סביב רעיון אחד, יש כח רב פי כמה מאשר לכל פרטיו, ועליו הובטח "ומאה מכם רבבה ירדופו".

הברכה המובטחת בתורה (הגשמים וריבוי היבול, השפע הכלכלי והשראת השכינה) איננה אישית, אלא היא טובת האומה כולה.

שיבת העם לציון והקמת המדינה מחדש איננה רק זכות אלא גם חובה. היא מחייבת אותנו לאמונה עמוקה, למוסריות אמיתית, ולאהבת תורה בכל רובדיה.

מצד אחד אנו שואפים למימוש עצמי ופיתוח הכישורים האישיים, ומצד שני אנו מבינים את חשיבות ההתבטלות כלפי כלל ישראל.

התפיסה הממלכתית הכלל ישראלית מחייבת מבט שונה בכל התחומים, כגון בסוגיית ישוב הארץ. ישנה חובה להיות אקטיביים בדבר, וכדברי הרמב"ן: "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (ספר המצוות מצווה ד).

ירמיה הנביא אומר: "רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה" בלשון יחיד. כך נאמר עם היציאה לגלות. אך אנשי כנסת הגדולה הפועלים בתקופת שיבת ציון, מתקנים בנוסח התפילה: "רפאנו ה' ונרפא" בלשון רבים. גם אם אדם בריא בגופו, עליו לראות עצמו חלק מהכלל, שבודאי יש בו כאלו הזקוקים לרפואה.

לקראת יום ירושלים שיחול בשבוע הבא, נזכור שעיר קודשנו אינה בירה כשאר בירות העולם, "א"ר יהושע בן לוי (תהילים קכב) ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים" (ירושלמי חגיגה פרק ג הלכה ו), וירושלים לא נתחלקה לשבטים.

יהי רצון שנשכיל להודות להקב"ה על כל נפלאותיו שעה עימנו, ומתוך כך נתחזק באחריות הגדולה המוטלת על כתפינו לרומם את כלל ישראל למדרגתם הנשגבה.

השיעור ניתן בי"ח אייר תשפ"ו

קוד השיעור: 9150

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר: