​1]נקדים מספר שאלות:

1. לכאורה ישנה סתירה בין מדרשי חז"ל: מצד אחד, מובא במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דפסחא פרשה ה) שלא היו לעם ישראל מצוות כדי שייגאלו ממצרים בזכותן: "הגיע שבועתו שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר... ואת ערום ועריה וגו' (יחזקאל טז, ז) ערום מכל מצות. נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו". מאידך, אמרו חז"ל (ויקרא רבה לב, ה) "בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שנו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה". וכעין זה מובא במדרש תנחומא (פרשת בלק סימן כה) "שלא שינו שמם, ולא שינו לשונם, ולא גילו מסתורין שלהם (י"ג: שלא היו בהם דלטורין), ולא נפרצו בעריות". משמע שהיו להם זכויות להגאל גם ללא מצוות הפסח והמילה.


2. מצד אחד רואים שפסח עניינו שב ואל תעשה, לכן יו"ט הראשון של פסח נקרא "שבת" (ויקרא כג, טו; מנחות סה ע"ב) - כשם שהשבת קביעא וקיימא באתערותא דלעילא ללא התערבות מצידנו.^[2] וכן איסור אכילת חמץ והזהירות היתירה ממנו - הכל בשב ואל תעשה. מצד שני רואים שיש בפסח עניינים רבים שהם בקום עשה כמו מצוות מיוחדות של אכילה - פסח, מצה, מרור, ועוד. ויש להבין את פשרו של השילוב בין סוגי המצוות.


3. בפסח מצרים מצווה הקב"ה את בני ישראל: "וככה תאכלו אתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחפזון" (שמות יב, א). מדוע אכילת הפסח הראשון נעשית באופן כזה, בדוחק ובלחץ כמשועבדים, ולא בניחותא כבני חורין? 


4. כתב רש"י בסוף פרשת שלח, בפרשת ציצית: "ושמונה חוטים שבה (שבציצית), כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים". ויש לשאול מה הקשר בין חוט התכלת לבין קריעת ים סוף. 


5. אמרו חז"ל (מובא ברש"י שמות טו, כב) שהיה קשה להסיע את ישראל מים סוף: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף  - הסיען בעל כרחם". מדוע עם ישראל לא הזדרז ללכת למעמד הר סיני? כמו כן יש לשאול על דברי חז"ל (שבת קטז ע"א) על הפסוק "ויסעו מהר ה'" (במדבר י, לג) - "ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'", וכתבו התוס' שם (ד"ה פורענות) בשם המדרש: "כדאמר במדרש (ילמדנו) ויסעו שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו כך היו בורחים מהר סיני", וכ"ה בילקו"ש (בהעלתך רמז תשכט). ונשאלת השאלה מדוע הזדרזו לצאת מהר סיני, ובכלל - מדוע דרשו חז"ל פסוק זה בגנותם של ישראל, הרי היה אפשר לפרשו כפשוטו שנסעו מהר סיני ותו לא.

ולביאור הדברים נתייחס לשאלה הראשונה, ומשם ייפתח לנו פתח לבאר את הענין כולו.

אכן, עם ישראל נשמר מהיטמעות במצרים ב"שב ואל תעשה", וזה המכנה המשותף לכל אותם דברים הכתובים במדרש (לא שינו את שמם ואת לשונם וכו''), אך עדיין לא היה די בכך כדי לזכות לגאולה ממצרים, אלא היו צריכים בנוסף לשמירה על הזהות היהודית גם עשיית מצוות בפועל - ב"קום ועשה". כך יש לדייק בלשון המכילתא שהבאנו: "ולא היה בידם מצוות שיתעסקו בהם", ולכן ניתנו להם שתי מצוות מעשיות - דם פסח ודם מילה, ובזכותם היו ראויים להיגאל.

כלומר, ישנם שני שלבים ביציאה ממצרים: השלב הבסיסי הוא "סור מרע" - הישמרות בשב ואל תעשה. אחרי שלב זה, הקב"ה שולח את משה רבנו לגאול את עם ישראל, ועדיין יש צורך בזכויות של "קום עשה" כדי שיוכלו להגאל.

אך קשה, שבכל הציוויים שנצטוו ישראל ביציאת מצרים מודגש שוב ושוב השורש ש.מ.ר - "והיה לכם למשמרת" (יב, ו), "ושמרתם את המצות... ושמרתם את היום הזה" (שם, יז), "ושמרתם את הדבר הזה" (שם, כד), "ושמרתם את העבודה הזאת" (שם, כה), ועוד. לשון זו משמעותה מצוות לא תעשה, כדברי חז"ל (עירובין צו ע"א ועוד): "כל מקום שנאמר השמר פן ואל - אינו אלא לא תעשה". והרי לפי מה שביארנו, עיקר זכות הגאולה היתה דווקא ע"י המצוות המעשיות.

והנה, מבואר בזוהר הקדוש, שישנו הבדל בין מצוות עשה למצוות לא תעשה: במצוות עשה - עיקר המצווה היא העשייה בפועל, ואם כיוון כוונות רבות ולא קיים בפועל, לא עשה כלום. ואילו במצוות לא תעשה - בכדי שההימנעות מהעבירה תחשב למצווה, צריך לכוון שאינו עובר עבירה כדי לעשות רצונו של מקום. ולכן אמרו חז"ל "לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר אי אפשי ללבוש כלאים אי אפשי לבא על הערוה אלא אפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי" (ילקוט שמעוני פרשת קדושים, רמז תרא).

המושג "עבודה" הוא שילוב של שני הדברים יחד: מצד אחד צריך עשיה בפועל, ומצד שני צריך כוונה. למשל: בתפילה שנקראת עבודה ["עבודה שבלב זו תפילה" (תענית ב ע"א)], יש צורך במעשה התפילה שיוציא בשפתיו את המילים, ועיקר התפילה היא הכוונה. וכן אנו אומרים בתפילת מודים דרבנן: "לשמור חוקיך [מצוות לא תעשה] ולעשות רצונך [מצוות עשה] - ולעבדך בלבב שלם", כי שילוב המעשה והכוונה מגיע לכדי עבודת ה'.

קרבן פסח נקרא כמה פעמים בתורה בכינוי "עבודה": "ועבדת את העבודה הזאת" (שמות יג, ה), "מה העבודה הזאת לכם" (שם יב, כו). זה עניינו של פסח: מצד אחד צריך עשיה בפועל, ומצד שני צריך כוונה. וכפי שראינו לעיל, מצד אחד צריך הימנעות ב"שב ואל תעשה" [לא שינו את שמם וכו'] ומאידך היו זקוקים למצוות עשה [פסח ומילה]. ולכן פסח נקרא "ליל שימורים", שכן השורש ש.מ.ר רומז באמת לשני הדברים -  גם לשמירה על לאוין (כמו "השמרו לכם") וגם על עשיה בפועל ("ושמרתם לעשות"). 

נמצאנו למדים, כי ביציאת מצרים עם ישראל הגיע למדרגה הגדולה של "עבדי ה'".

מובא בגמ' ביבמות (מו ע"א): 

כי האי דמנימין עבדיה דרב אשי בעא לאטבולי, מסריה ניהלייהו לרבינא ולרב אחא ברי' דרבא, אמר להו: חזו דמינייכו קבעית ליה. רמו ליה ארויסא בצואריה, ארפו ליה וצמצמו ליה, ארפו ליה - כי היכי דלא להוי חציצה, צמצמו ליה - כי היכי דלא לקדים ולימא להו לשם בן חורין אני טובל. בהדי דדלי רישיה ממיא, אנחו ליה זולטא דטינא ארישיה, ואמרו ליה: זיל אמטי לבי מרך. 

רב אשי רצה להטביל את עבדו לשם עבדות, אך הוא חשש שמא העבד יטבול לשם גרות ויצא לחירות. כדי למנוע זאת, התחכמו רבינא ורב אחא בריה דרבא, וגרמו שיהיה לטבילה עצמה אופי של עבדות, בכך שנתנו דלי עם טיט על ראשו ומיד כשיצא מן המים ציווהו להוליך את הדלי לבית אדונו.

לפי זה מבואר מדוע קרבן פסח מצרים נאכל בצורה של שעבוד ולא כבני חורין: יציאת מצרים זו יציאה מעבדות פרעה לעבדות ה', ולכן היה צורך שיהיה ביציאה זו אופי של עבדות, בחיפזון ובדריכות.

אך בפסח דורות חוגגים בהסיבה כבני חורין, מכיוון שמאז כבר עלינו למדרגה גבוהה יותר - בקריעת ים סוף. ונבאר את הדברים: 

חוטי הלבן נמשל לחותם של טיט, ופתיל התכלת נמשל לחותם של זהב (מנחות מג ע"ב)^[3]: חותם של טיט רומז לעבדות (היו נוהגים לחקוק על העבדים חותם של טיט), ומאידך הזהב רומז למלכות.

כפי שהבאנו לעיל, שמונת החוטים שבציצית, הם כנגד שמונה ימים ששהו ישראל מיציאת מצרים עד שאמרו שירה. והנה, בציצית (לשיטת הרמב"ם והראב"ד) ישנם שבעה חוטי לבן וחוט אחד של תכלת. חוטי הלבן נמשלו לשבעת הימים שבין י"ד בניסן [הנקרא בתורה "חג הפסח" - שבו הקריבו את הקרבן] לבין היום השישי לצאתם ממצרים. בכל הימים הללו עם ישראל היו בבחינת "עבדים", כדברי הספורנו (שמות יד, ל): "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל. במיתת המסתוללים בם לשעבדם נשארו הם בני חורין, כי עד עת מותם היו ישראל כעבדים בורחים". כלומר עד אמירת השירה בים היו ישראל במובן מסויים משועבדים למצרים, וכנגד זה היו צריכים להראות בעצמם את השעבוד לה' כפי שנתבאר. ואילו חוט התכלת הוא כנגד שביעי של פסח, בו אירעה קריעת ים סוף, שכן תכלת דומה לים(מנחות מג ע"ב). הדרגה היותר גבוהה שהתגלתה על ים סוף, היא דרגת "בנים" - "מלכותך... ראו בניך על הים". "ראו בנים את גבורתו... לך ענו שירה".

בליל פסח אמרו ישראל הלל, לעומת שביעי של פסח, בו אמרו שירה. ההלל מבטא את עבדות: הַלְלוּ עַבְדֵי ה'(תהלים קיג, א) - להלל יש כללים והלכות, לעומת שירה שמבטאת קשר וקרבה של אב ובן, והיא מתפרצת מלב אוהב בצורה ספונטנית ללא גבולות.

ידועים דברי חז"ל (עי' ילקו"ש בשלח רמז רלד ועוד), שכאשר הגיעו ישראל לים סוף, שׂרו של מצרים קטרג ואמר: "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז" - ומדוע שאלו יגאלו ואלו יטבעו? ובכל זאת הקב"ה לא שעה לדבריו, ומדוע? משום שכאן התעלו לדרגה של "בנים", והאב נוהג עם בניו לפנים משורת הדין. זהו פשרו של מדרש פליאה: "הים ראה וינס - ברייתא דר' ישמעאל ראה". וביאר רמ"ע מפאנו, ששלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן המובאות בברייתא דרבי ישמעאל הן כנגד י"ג מידות של רחמים, ובהם נאמר "וחנותי את אשר אחון - אע"פ שאינו הגון" (ר"ה יז ע"א), לרמוז שקריעת ים סוף היתה במידת הרחמים.

כמו כן, כאשר הגיעו בני ישראל למרה, הקב"ה ציוה אותם כמה מצוות (עי' רש"י שם). אע"פ שבעוד כמה ימים יקבלו את התורה בשלמותה בהר סיני, היתה חשיבות מיוחדת לקבלת מצוות אלו, שנצטוו בהן מתוך אהבת ה', ונתברכו: "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (טו, כו). ופירש רש"י: "כי אני ה' רופאך ומלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דבר זה פן יביאך לידי חולי זה". משמע מכאן שזו עצה טובה למענכם ולטובתכם. ולכן הם לא נענשו עד אז על חילול שבת אע"פ שנצטוו על זה, כי היה בגדר עצה טובה ולא חיוב, אך במעמד הר סיני מצוות אלו התחדשו עליהם כחובה גמורה, בגדר קבלת מצוות מיראת ה'.

מעתה מבואר מדוע עם ישראל לא רצו לעזוב את ים סוף ומאידך מיהרו לעזוב את הר סיני, מפני שרצו להישאר במדרגה הגבוהה של קריעת ים סוף: עבודת ה' מאהבה בלבד וגילוי מידת הרחמים בלבד. לרום דרגתם, לא רצו להגיע להר סיני ולקבל את התורה באימה ויראה, ולכן מיהרו לנסוע מהר סיני "כתינוק הבורח" - כיון שקבלת המצוות היתה מתוך יראה ולא מתוך אהבה. אם כן, זו לא גנות לישראל, אלא שבח. אמנם לאורך זמן א"א להשתית את קיום התורה והמצוות רק על אהבה גרידא, ולכן הוביל הקב"ה מהלך כזה, שתחילתו התרוממות לפסגות רוחניות גבוהות ביותר, וסופו בירידה אל המציאות בחיים הרגילים.