בפרשת השבוע אנחנו קוראים על הצווי  להכין  את הכיור- 

 מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה, מָיִם.  (יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מִמֶּנּוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, וְאֶת-רַגְלֵיהֶם.  (כ) בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם--וְלֹא יָמֻתוּ; אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת, לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה.  (כא) וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וְלֹא יָמֻתוּ

נשאלת השאלה מדוע כל כך חשוב שהכיור יהיה בתוך המקדש הרי לכאורה הוא רק אמצעי לטהרה, ועוד יש לשאול על המיקום שלו בניגוד לסדר ההגיוני והרגיל שהכיור מוצב בכניסה לבית ולחצר כדי שיוכלו לרחוץ ידים לפני הכניסה לבית, ציווה ה' להניח את הכיור במרכז העזרה במקום בולט ומקודש ביותר, "בין אוהל מועד ובין המזבח", וכך בולטת וניכרת החביבות המיוחדת שלו  ונשאלת השאלה מה באמת החשיבות הגדולה של כלי זה?

 אפשר להציע 2 הסברים בחשיבות הכיור-

ייתכן כי הפעולה של  הרחיצה מסמלת את העובדה שכדי להיכנס למקדש יש צורך בתהליך של הכנה והכשרה; לא ניתן להיכנס להיכל בלי שקודמת לכניסה זו פעולת הכנה מצד האדם. גם במידה שפעולה זו לא תורמת דבר לקדושתו ולטהרתו של הכהן, היא משמעותית מעצם קיומה.
ייתכן שנקודה זו עומדת בבסיס האפשרות שעולה בגמרא, שלפיה יש לרחוץ את הידיים והרגליים לפני כל עבודה ועבודה. נראה כי יש מקום להעלות אפשרות זו רק אם מבינים שיש חשיבות לעצם פעולת הרחיצה, שהרי אם תפקידה של הרחיצה הוא להוסיף מימד של קדושה לכהן - די ברחיצה חד פעמית בתחילת יום העבודה.
וזה מלמד אותנו כלל גדול בעבות ה'-  כל דבר מצריך הכנה , וככל שהדבר הוא יותר נעלה ויותר עליון   כך נצרכת הכנה  טובה יותר ומשמעותית יותר, ההכנה הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהמצווה  והמזלזל בהכנה הרי בוודאי שהוא יפגום בתכלית.
זה מה שעומד בבסיס המשנה שחסידים ראשונים היו שוהים שעה לפני תפילתן כדי לכוון ליבם, כולנו מרגישים את ההבדל העצום בין תפילה שקדמה לה הכנה נכונה לבין תפילה הנאמרת ללא שום הכנה.
וכבר כתב ה'עלי שור' בזה דברים נפלאים-
'לשהות מעט לפני ואחרי התפילה היא הלכה לדורות, כמה זה מעט? חמש דקות יהיה הרבה והשוהה לפני תפילתו דקה אחת ממש וישב בשקט על מקומו מרוכז בעצמו ובתפילה שהוא עומד להתפלל יראה נפלאות איך דקה זו עשויה להשפיע על כל תפילתו. אנחנו רדופים מקצב החיים המודרניים שהכול צריך להיעשות במהירות באוכל ובשיחת רעים אנחנו מאריכים למדי אבל בתפילת שחרית אנחנו לחוצים, לכן אפילו דקה זו של שהייה לפני התפילה עולה לנו במאמץ ומאבק אך אין לוותר עליה'.
ובזה ניתן להסביר מדוע בסוכות נקראת השמחה 'שמחת בית השואבה' הרי עיקר המצווה הייתה הניסוך של המים ומדוע קראו לשמחה זו  'שמחת בית השואבה'?
התשובה היא חז"ל רצו  ללמדנו שהתכלית יוכל להתקיים רק ע"י הכנה נעלה ולכן קראו למטרה על שם האמצעי , כל השמחה בדרך למקדש נועדה  כדי לתת חשיבות  לניסוך שיקבל יותר משמעות וייעשה בצורה הנכונה.
ייתכן שזה רמוז בזה  שהכיור עשוי  ממראות. על הכהן להביט במראה, להתבונן בעצמו, ולוודא שאכן הכוונות שלו  נכונות וישרות.

הסבר נוסף ניתן לתת  לחשיבות הגדולה של  הכיור, ידוע שהכיור נעשה מהמראות של הנשים שבמצרים היו משתמשות  בו לייפות עצמן  כדי לעודד ולחזק את בעליהן , והמדרש מספר שכאשר הביאו מראות אלו משה סרב  לקבלם אמר לו הקב"ה אלו חביבים עלי מכולם, משה חשש כי דבר הנעשה ליופי חיצוני אינו ראוי לקודש ואילו הקב"ה מלמד  שהיופי לא סותר את הקודש, אומנם היופי עלול להיות מסוכן , עלול להוביל את האדם למקומות לא טובים אבל  כאשר משתמשים ביופי  לצרכי קדושה הרי שגם הוא מקבל משמעות קדושה  ולכן דווקא הכיור שנעשה מהמראות- כלי הנועד לשפר את היופי החיצוני- דווקא הוא מוצב במקדש ומשתמשים בו לפני הכניסה אל הקודש ללמד כי אפשר לקדש את החיצוניות  וכדברי הרש"ר הירש-
'טעם עמוק יש בעובדה, שאותו כלי הקודש שהיה מיועד לקידוש ידים ורגלים, כלומר לקידוש מוסר המעשה והשאיפה, היה עשוי ממראות היינו מכלים שתכליתם להבליט את הופעתו החיצונית  של האדם, זהו דבר שיש להתבונן בו במיוחד. נמצאנו למדים שהחושניות שבהוייה האנושית הגופנית לא זו בלבד שאינו מוצאת מכלל הקידוש הבא מן המקדש, אלא דווקא היא הדבר הראשון והעיקרי שהקידוש חל עליו...' 
ובזה הסביר הרב קוק את חטא בני עלי- התנ"ך מספר-
(כב)וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
והסבירה הגמרא שבני עלי לא חטאו ממש בשכיבת הנשים כפשט הפסוק אלא שהיו מעכבים אותם מלחזור לבעליהן והכתוב מעלה עליהם כאילו שכבום והסביר הרב קוק  שבני עלי לא הבינו שחיי משפחה לא מהווים סתירה לקדושה, לדעתם קדושה קשורה לפרישות מהחיים ועל כן אין כל עוול בעיכוב חזרתן של היולדות לבעליהן לקיום חיי משפחה.  וזה נחשב להם לחטא כי באמת ההפך הוא הנכון קדושת החיים באה דרך קדושת המשפחה, ודווקא ע"י חיי המשפחה ניתן להגיע לקדושה האמיתית.
וע"כ שבח הקב"ה  את הנשים על שהביאו את המראות שממנו בנו את בתי ישראל וממנו יקדשו ידיהם לעבודת המקדש.
וזה המסר הגדול מעבודת הכיור שגם היופי החיצוני יכול לשמש בקודש כאשר הוא משמש למטרות הנכונות.

יהי רצון שנזכה ליישם את מסרי הכיור, להשקיע בהכנה ולא לזלזל בה ולזכות לקדש את כל תחומי חיינו החומריים והרוחניים.