משימה גודלה וחשובה עומדת בפני עבדו הנאמן של אברהם, זקן ביתו המושל בכל אשר לו.

עליו להרחיק נדוד עד חרן, ולמצוא את האישה המתאימה ליצחק, ובנוסף שתוכל למלא את מקומה של שרה אימנו עליה השלום.

כתלמיד מובהק לאברהם אבינו, מקדים העבד תפילה לבורא עולם שיצליח דרכו, אך אינו פוסח על חובת ההשתדלות.

כיצד יבחן את הנערה שנקרתה לפניו, האם מתאימה היא אם לאו?

"והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני".

ואנו עומדים ותוהים, מילא שרצה לבחון אותה ולבדוק האם תהיה מוכנה להשקותו, אך מה עניין השקיית הגמלים?
האם רצה עבד אברהם לבדוק שהנערה מקיימת מצוות צער בעלי חיים?

אולי אפשר להסביר, שמבחן נתינת המים לאיש לבדו אינו מספיק, שהרי מן הסתם בני אדם רבים יסכימו לתת מעט מים לאדם הבא מדרך רחוקה.

יחסי בני אדם מושתתים על יחסי גומלין, היום אני עוזר לך ומחר אתה תעזור לי.
ממילא, אין בהסכמת הנערה להשקותו עדות חותכת שהיא מיוחדת במינה.

אך ברגע שהנערה מיוזמתה, מוכנה ללכת הלוך ושוב אל הבאר על מנת לשאוב לכל עשרת גמליו (וכידוע, הגמל מסוגל לשתות כמות גדולה של מים), דבר שהוא מעבר לרגש האנושי והמוסרי הבסיסי של כל בן אנוש, כאן רואים ש "אותה הוכחת לעבדך ליצחק" – ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי ליכנס בביתו של אברהם (רש"י).

כאן התגלתה התכונה הכל כך חשובה.
כמו אברהם אבינו, שלא הסתפק בלחכות בפתח אוהלו, אלא "וירץ לקראתם", הוא מזדרז ויוזם את המפגש עם האורחים, כך גם רבקה ראויה להיות מהאימהות הקדושות שיבנו את בית ישראל.

יהי רצון שנלמד גם אנחנו מרבקה אימנו, להתאמץ ולהזדרז במצוות החסד, שכל כך מאפיינת את בניֲ  אברהם יצחק ויעקב.