מובא בכתבי האר"י ז"ל (ספר הליקוטים, סימן צב): קרח - סופי תיבות צדיק כתמר יפרח.

ניתן לפרש את העניין בשני אופנים:

א. לפי פשוטו. המגיד מדובנא המשיל על כך משל: היה בן מלך שקנה בממון רב משחה מיוחדת שמגינה על הגוף מפני החיצים. במשך תקופה ארוכה לא עשה במשחה זו כל שימוש, וכבר החל להתחרט על כך שהשקיע ברכישתה, והיא מונחת כאבן שאין לה הופכין. באחד מן הימים יצא לטייל ביער ואיבד את דרכו. לרוע מזלו, ליסטים אחד תקף אותו והחל לירות עליו חיצים. מיד משח בן המלך את גופו באותה משחה, ובזכותה ניצל ממוות. כאשר כלו חיציו של אותו ליסטים, ופמליית המלך הגיעה ותפסה את התוקף, בן המלך נתן לו שק זהובים והודה לו, כי כעת הוא הניח דעתו וגרם לו להבין שהוא אכן עשה עסקה טובה ברכישת המשחה.

והנמשל - כך היה בנוגע למחלוקת קרח ועדתו: במוקדם או במאוחר היה מישהו מתקומם נגד משה רבנו, והיה צריך אירוע מיוחד וחסר-תקדים שיוכיח את אמינותם של משה ואהרן, שידעו הכל כי הקב"ה בחר בהם. לכן, אע"פ שהוא התכוון לרעה - יצא מזה דבר טוב.

ועל כן מקומו של הפסוק "צדיק כתמר יפרח" הוא דווקא במזמור צב בתהלים, הפותח במילים: "מזמור שיר ליום השבת". מזמור זה רומז ליום שכולו שבת - לעתיד לבוא באלף השביעי לבריאה, אז נוכל להבין כי גם דברים שנראו לנו בעיני בשר שאינם טובים, בסופו של דבר הביאו לתכלית טובה. "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און" - אך בסופו של תהליך יראו הכל שתכלית פריחתם של הרשעים היתה "להישמדם עדי עד".

לכן עניינו של קרח נרמז דווקא בסופי התיבות של "צדיק כתמר יפרח", ללמדנו כי רק באחרית הימים, בסופו של דבר, יצא מזה דבר טוב, כמו שנאמר "מעז יצא מתוק" (שופטים יד, יד). ומסר זה נרמז דווקא בפרי התמר, שנקרא בתורה "דבש" ומהותו היא המתיקות.

ועוד, שבסוף המזמור נאמר "להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו", וכך  מצינו אצל קורח ועדתו שבסוף הודו בטעותם ואמרו (ב"ב עד ע"א) "משה אמת ותורתו אמת".

ב. ניתן להסביר בדרך עמוקה יותר, ע"פ הידוע בספרים הקדושים,[2] כי שמואל הנביא היה גלגול של קרח זקנו, ובא לתקן את חטאו. וכן פינחס הוא גלגול של נדב ואביהוא.[3] והנה, אופן התיקון ע"י גלגול הוא, שהאדם מתקן את החטא של הנשמה שנתגלגלה בו ע"י שהוא פועל אותה פעולה שבגלגול הקודם היתה שלילית, ועתה היא עצמה הופכת להיות פעולה חיובית. ונבאר את הדברים:

פינחס תיקן את החטא של נדב ואביהוא באופן הבא: נדב ואביהוא התעוררו מעצמם להקטיר אש שלא נצטוו בה ע"י הקב"ה, ופינחס התעורר מעצמו להרוג את זמרי, והדין עליו התבסס פינחס הוא "הלכה ואין מורים כן" - כלומר, ניתן לעשות מעשה קנאות  רק אם בא מעצמו לשאול. אם כן, גם פינחס התבסס על ענין של "אשר לא צוה", אבל עשה כהוגן וכרצון ה'.

בנוגע לשמואל הנביא, הגמ' (ברכות לא ע"ב) מספרת על הדו-שיח בין עלי לחנה כאשר הביאה את בנה שמואל לפני עלי:

אמר רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה, שנאמר: וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, משום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי? אלא, אמר להן עלי: קראו כהן, ליתי ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט? שחיטה בזר כשרה! אייתוהו לקמיה דעלי, אמר ליה: מנא לך הא? אמר ליה: מי כתיב ושחט הכהן? והקריבו הכהנים כתיב! מקבלה ואילך מצות כהונה; מכאן לשחיטה שכשרה בזר. אמר ליה: מימר שפיר קא אמרת, מיהו, מורה הלכה בפני רבך את - וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. אתיא חנה וקא צוחה קמיה: אני האשה הנצבת עמכה בזה וגו'. אמר לה: שבקי לי דאענשיה, ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה. אמרה ליה: אל הנער הזה התפללתי.

אפשר להסביר שחנה בדבריה מחזקת את שמואל. הוא אמנם הורה הלכה בפני רבו, אך נהג כהוגן, משום שמכאן ואילך הנהגת עם ישראל צריכה לעבור אליו (כפי שנגלה אליו בנבואה).

ומעתה יש לומר, כי בכך היה תיקון לחטאו של קרח: קרח התנגד בעזות להנהגת משה ואהרן, ומעשה זה היה שלילי ביותר, כי עדיין היה זה זמן הנהגתם ובכך פעל נגד רצון ה' ונגד בחיריו. אך אצל שמואל - אע"פ שהורה הלכה בפני עלי ובכך פעל כקרח, אך היה זה מעשה חיובי ונהג כהוגן, ובכך תיקן את חטאו של סבו.

על קרח נאמר במדרש רבה (יח, ח): "עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו שמואל ששקול כמשה ואהרן". לדרך הנ"ל יש לפרש כי קרח סבר שכשם ששמואל יורה הלכה בפני רבו וינהג בכך כשורה, כך גם הוא יוכל למרוד בהנהגת גדולי הדור. אבל טעותו היתה כאמור, שההנהגה עודנה היתה מסורה בידי משה ואהרן.

לפי זה מבואר מדוע קרח רמוז בסופי התיבות "צדיק כתמר יפרח", שתיקונו יבוא בסופו ע"י מעשה עזות דקדושה של שמואל שבא מזרעו, וינהג כשם שעשתה תמר עם יהודה ב'עבירה לשמה' ובעזות דקדושה, כדי שיעמדו מהם מלכים ומשיח בית דוד.

עוד אמרו חז"ל (סנהדרין קי ע"א) "במתניתא תנא, קרח מן השרופין ומן הבלועין", והיינו שנענש בכפליים: מן השרופים - כי חלק על אהרן יחד עם מאתים וחמישים איש מקטירי הקטורת שחלקו על כהונתו של אהרן, ומן הבלועים כי חלק על משה וכפר בנבואתו. בשני הדברים הללו חטא קרח, ולכן נענש בשני העונשים.

והדבר ידוע כי מידתו של אהרן היא מידת החסד והשלום, ומידתו של משה היא מידת הדין: "משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום" (שם ו ע"ב). ואכן, גם בזה תיקן שמואל הנביא את חטאו של קרח, שכן שמואל שקול כנגד משה ואהרן, כדברי הגמ' בברכות שם: "מאי זרע אנשים... רבי יוחנן אמר: זרע ששקול כשני אנשים, ומאן אינון - משה ואהרן, שנאמר: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו". וביאור הדבר הוא, ששמואל שקול כנגד משה ואהרן בכך שהוא משלב בין מידותיהם: הוא שילוב של מידת הדין ומידת השלום, היה שופט את ישראל וגם מסובב ומכתת רגליו בערי ישראל (שמואל א' ז, יז). "והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים" (שם ב, כו).

ניתן לראות את כוחו של שמואל בשלמות זו, גם בדברי חז"ל במסכת זבחים (נד ע"א), על הפסוק "וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת" (שמואל א' יט, יח): "דרש רבא... וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם". שמואל עסק בחיפוש אחר מקום המקדש, והרי ירושלים הבנויה משלבת את שתי המידות הללו, ונקראה 'ירושלם' שהוא שילוב של יראה-שלם (בר"ר נו, י), דהיינו דין ושלום.