עם תחילת הפרשה אנו קוראים על הציווי לאהרון להדליק את המנורה במשכן. אולם יש לעיין בדבר, שהרי הציווי על הדלקת נרות במשכן כבר נאמר בפרשת תצווה ונשנה בפרשת אמור ועלינו להבין מה התחדש בכל פרשה ומה מיוחד בפרשתנו.

הרמב''ן עומד על ההבדלים בציוויים השונים על הדלקת הנרות במשכן וזה לשונו:

"והנה אמר מתחלה (שמות כז כ) ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד, ולא הזכיר שם המנורה, והיה במשמע שידליקו במנורה בהִמָצאה כמו שאמר בעשייתה (שם כה לז) והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה, אבל אם אולי תאבד או תשבר ידליקו בלתי מנורה ואין המנורה מעכב ההדלקה, כי המצוה להעלות נר תמיד לעולם.

ואחר כן הוסיף וצוה מיד ולדורות (ויקרא כד ב) צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך, ואמר (שם פס' ד) על המנורה הטהורה יערוך את הנרות, שלא יערוך אלא במנורה הטהורה.

ובכאן (=בפרשתנו) כאשר השלים להזכיר הקמת המשכן, השלים עוד כל דיני הנרות, וציוה שיהיו שבעת הנרות כולן דולקות לדורות אל מול פני המנורה כאשר הזכיר במעשה המנורה "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה", לא בלתי מנורה ולא בלתי שיאירו כולם אל עבר פניה:

מלמדנו הרמב''ן שיש הדרגתיות בציווי על הדלקת הנרות:

בהתחלה הציווי היה להדליק נר תמיד. ולא הוזכרה המנורה כלל, למרות שידענו שהמנורה היא אחד מכלי המשכן הבסיסיים, כמובא בפר' תרומה, מ''מ אין עיכוב בהדלקת המנורה כולה אלא אפילו נר אחד מספיק, ועוד, שאם המנורה תישבר או לא תימצא מאיזו שהיא סיבה, אין זה מעכב את ההדלקה.

אח''כ בשלב השני בפרשת אמור, מתחדש הציווי המחייב להדליק את המנורה דווקא, ובהיעדר המנורה אין הדלקה.

והשלב השלישי הוא בפרשתנו: בהעלותך את הנרות "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" אור הנרות צריך להיות מכוון אל פניה דהיינו אל הקנה האמצעי.

מה פשר ההדרגתיות הזאת ומה היא מלמדת אותנו? מדוע התורה לא מצווה על הדלקת המנורה בפעם אחת?

נראה לומר שיסוד גדול לפנינו, והדבר יתבאר בהקדמת עניין נוסף הנלמד מהמנורה.

ידוע כי כלי המשכן מרמזים על יסודות שונים בעם ישראל. המזבח מסמל את העבודה וההקרבה, הארון מסמל את התורה, השולחן את הברכה והפרנסה (הרוצה להעשיר יצפין). כשבאים אנו להבין את הרמז של המנורה קיימת תחושה של כפילות וייתור, משום שהמנורה מסמלת את חכמת התורה וזה כבר קיים בארון הברית. הנצי''ב בהעמק דבר בפתיחת פרשתנו, מאריך להסביר את היחס בין הארון למנורה וקובע כי הארון מסמל את התורה שבכתב ומסורת הקבלה מסיני, לבין המנורה, שאורה מסמל את יכולת החידוש והפלפול הנובע מהעיסוק והשקידה בתורה הקדושה, שזה מביא לחידושי דינים ויצירות מופלאות של תלמידי החכמים. עיי''ש בדבריו הנפלאים.

נמצא כי המנורה, מייצגת את חכמת התורה שבע''פ ובעיקר את ברק החידוש והעמל של תלמידי חכמים ההוגים בה.

עפ''י יסוד זה, ניתן לבאר שההדרגה בעניין הציווי על המנורה מבטא את התהליך שחווה לומד התורה בהתעסקו בתורה שבע''פ. 

ישנו מושג מפורסם בחסידות ובתורת הרזים הקרוי "חכמה בינה ודעת". אלה שלוש תחנות של התקדמות והתעלות שמתחילות מ"חכמה" – הברקה בראשיתית, מפגש ראשוני עם רעיון, ממשיך לתחנה הבאה "בינה", שעניינה עיבוד והבנה של אותו רעיון ראשוני ("בינה – ליבא ובה הלב מבין"). בתחנה הזו, הלומד מעכל ומעבד את הנושא ומשתדל בשכלו להכילו ולקבלו, ואז מגיעה התחנה האחרונה שהיא שלימות המהלך: "דעת"- בבחינת והאדם ידע את חוה אשתו, חיבור והזדהות עם הרעיון והרגשה שהוא חלק ממני ממש.

בלימוד התורה אנו מבקשים להגיע אל הדעת, "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת". הזדהות פנימית עם הנושאים הנלמדים וההפנמה שהתורה ומצוותיה הם חיינו ואורך ימינו.

עתה, ניתן להבין ששלושת הציוויים בעניין הדלקת המנורה מרמזים על התהליך הנ''ל:

בהתחלה, "נר תמיד". אור ראשוני, חכמה, רעיון שאנו שומעים ומקבלים אותו. לאחר מכן, אנחנו כבר מדברים על שבעת הנרות, "מנורה". וזה מעכב. מוכרחים לעמוד על ההבנה מהכלל אל הפרטים תוך שימת לב לשבעה קנים, כפתורים ופרחים. האדם עמל להבין את הכללים והפרטים ומשתדל להכיר ולהבין היטב את המערכת.

ואחר כך, "בהעלותך", אנו מעפילים אל הדעת, וכדברי הרמב''ן על הציווי המיוחד בפרשתנו: "ולא בלתי שיאירו כולם אל עבר פניה" אין לוותר על המעלה של "כולם אל עבר פניה" הכל פונה אל המקור, הזדהות והתכללות בחזרה אל מקור הכל, והבנה שהכל מתחיל מדבר ה' הנגלה אלינו.

יהי רצון שנצליח להתעלות בלימודנו למדרגת הדעת, ומתוך עמל והבנה נגיע להפנמה והזדהות.