בפרשתנו אנו פותחים בלימוד מעשה המשכן, מקום השראת השינה בישראל. והנה בפתח הפרשה אנו נתקלים במצוה מן התורה שקשה מאוד להבין את מהותה: "בטבעות הארון יהיו הבדים – לא יסורו ממנו". ובלשונו של הרמב"ם בספר המצוות:

"והמצוה הפ"ו היא, שהזהירנו מהוציא בדי הארון מתוך הטבעות, והוא אמרו יתעלה: בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו'. והעובר על לאו זה לוקה".

ויש לשאול - מדוע לא? למה באמת צריך גם בזמן חניית המשכן להותיר בארון את הבדים, שהם המוטות שנועדו לנשיאת הארון בשעת המסעות בלבד?

אך יותר מכך יש לתמוה על העובדה, שלהנחיה מיוחדת זו מוקדשת מצוה מיוחדת מתוך תרי"ג המצוות להם זכינו. מה החשיבות הגדולה בדבר זה?

התמיהה תגדל אף יותר אם נזכור שציווי זה לא התייחס רק לתקופת המשכן, בה מעת לעת היה צורך לעקור את המשכן ממקומו ולנסוע עימו ממקום למקום, אלא אף לאחר מנוחת הארון בתחנתו הסופית, בבית העולמים.

לא זו בלבד, אלא שבמעשה המקדש מתואר באופן מיוחד:

"כִּ֤י הַכְּרוּבִים֙ פֹּרְשִׂ֣ים כְּנָפַ֔יִם אֶל־מְק֖וֹם הָֽאָר֑וֹן וַיָּסֹ֧כּוּ הַכְּרֻבִ֛ים עַל־הָאָר֥וֹן וְעַל־בַּדָּ֖יו מִלְמָֽעְלָה: וַֽיַּאֲרִכוּ֘ הַבַּדִּים֒ וַיֵּרָאוּ֩ רָאשֵׁ֨י הַבַּדִּ֤ים מִן־הַקֹּ֙דֶשׁ֙ עַל־פְּנֵ֣י הַדְּבִ֔יר, וְלֹ֥א יֵרָא֖וּ הַח֑וּצָה, וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:" (מלכים א, ז-ח).

הגמרא (יומא נד) מבארת שכוונת הפסוק לומר שאע"פ שאורכם של הבדים לא היה מגיע עד הפרוכת, היו נמשכים הבדים בדרך נס כדי שיבלטו מעט החוצה:

"רב יהודה רמי: כתיב: "ויראו ראשי הבדים", וכתיב: "ולא יראו החוצה" - הא כיצד? - נראין ואין נראין. תניא נמי הכי: "ויראו ראשי הבדים" יכול לא יהו זזין ממקומן? - תלמוד לומר: "ויאריכו הבדים". יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין? - תלמוד לומר: "ולא יראו החוצה". הא כיצד - דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת".

דהיינו שנמשכו הבדים בדרך נס לצד חוץ כדי שייראו בליטות הבדים בפרוכת.

נמצא, שרוב ככל השנה לא יכלו עמ"י לראות את הארון, אך כשהסתכלו לקודש הקודשים הדבר היחיד שניכר לעיניהם היה בליטות בדי הארון בפרוכת. מהי משמעות הדבר, ומהי חשיבותו עד שהיה צורך בנס מיוחד לשם כך?

נראה להציע ביאור לדברים, אשר ממנו נוכל לשאוב מוסר וזירוז להנהגתנו היומיומית.

אתגר הקדושה בחיי המעשה גדול הוא, ובדרך כלל אין אפשרות גם להתמסר לחלוטין ללא שיור אל הקדושה וגם לחיות ולפעול באופן מלא בחיי המעשה. הדרך הטובה ביותר להמשיך קדושה אל כל חיי החולין, על כלל השנים, כלל התחומים או כלל האנשים, היא להקצות חלק קטן שיהיה מוקדש באופן מרוכז ביותר לקדושה, וחלק זה ימשיך וישפיע לשאר החלקים, שייזונו ממנו ויתעצבו על ידו. כך לגבי עם ישראל, כך לגבי תקופות חייו של האדם, ואפילו לגבי כל יום ויום מחיינו בפני עצמו.

אך מאידך, יש בצעד זה משום סכנה גדולה, שכן עלול הוא להביא לידי תוצאה הפוכה. עלולה לצמוח בלב האדם התחושה שעל ידי הקדשה מוגדרת זו "יצאנו ידי חובתנו" אל הקודש, כבר "שילמנו את המס" הנדרש, והנותר הרי הוא שלל לאדם לנהוג בו ככל העולה על רוחו, ובלא נקיפות מצפון על העדר הקדושה - שהרי היצר הרוחני שהוטבע באדם כבר בא על סיפוקו באותה הקדשה מסוימת (ועי' ברש"ר הירש בשמות יג במה שהרחיב לבאר על פי זה את אופן מסירת מצות פטר רחם). הנהגה פסולה כזו אנו מוצאים לרוב בדתות הכזב השונות, ולהבדיל לצערנו היו תקופות שגם בעמ"י פשה חולי זה, כמבואר רבות בדברי הנביאים.

מוקד הקדושה של המשכן והמקדש הוא בקודש הקודשים, מקום משכנו של ארון "לוחות האבן והתורה והמצוה". לפיכך ציוה ה' בהדגשה שלא להוציא את בדי הארון ממנו, ושיהיו ניכרים תמיד לעם הבא אל הקודש, למען יהיו בליטות הבדים לאות עבורם כי מטרת הקדושה אינה להישאר מצומצמת וכלואה במשכנה שבקודש הקודשים, אלא שכל הרואה יישאב ממנה מלא חופנים קודש, אותו יישא עימו בצאתו מן המשכן אל חיי המעשה. עיקר הארון איננו מקום מנוחתו, אלא שתיקח ותישא אותו איתך אל כל אשר תלך!

גם כיום, כשעדיין אין המקדש עומד שוב על תילו, מהותה של מצוה זו נותרת בחשיבותה עבור כל אחד מאיתנו. גם כיום דורשת התורה מן האדם לא להותיר אותה סגורה בתקופות החיים או בשעות היממה של בית המדרש ובית הכנסת, ולא לאנשי בתי המדרשות בלבד, אלא לשאת אותה איתו בכל תהלוכותיו ולעצב לאורה את כלל אורחות חייו. ואולי דבר זה כלול בהדגשת דברי הנביא הנ"ל על בליטת בדי הארון: "ויהיו שם עד היום הזה".

יהי רצון שנזכה להתעורר וליישם את הדברים במלואם, ונחזה במהרה בשוב השכינה לציון ברחמים.