מבוא

ידוע המנהג שבראש השנה אוכלים כל מיני ירקות ופירות לסימן לשנה טובה. ברצוני לעיין במקור מנהג זה, ובשאלות הקשורות אליו. לבסוף נדון בסברתו של המנהג, שלכאורה אינו מובן: וכי משום שנאכל פרי מסויים תהיה לנו שנה טובה?

מקור המנהג

מובא בגמרא במסכת כריתות (ה, ע"ב-ו, ע"א):

ת"ר: אין מושחין את המלכים אלא על המעיין, כדי שתימשך מלכותן, שנאמ': ויאמר המלך (אל בניהו) וגו' והורדתם אותו על גיחון (וגו') ומשח אותו שם. אמר רב אמי: האי מאן דבעי לידע אי משכא שתא אי לא, מייתי שרגא בהלין עשרה יומין דבין ריש שתא ליומא דכיפורי וניתלי בביתא דלא נשיב זיקא, אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה.... אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי.

יש לציין שיש גירסא שונה בגמרא במסכת הוריות (יב, ע"א):

אמר אביי, השתא דאמרת: סימנא מילתא היא, [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי.

בסוגיא במסכת כריתות נאמר שיש לאכול את הפירות והירקות הללו, ואילו בסוגיא במסכת הוריות נאמר שיש רק לראותם. והשאלה נשאלת, מה מקום לסימנים אלו? וכי אין בכך משום 'ניחוש' ו'דרכי האמורי'?

איסור ניחוש ומנהג הסימנים בראש השנה

המרדכי (מסכת יומא, פרק שבעת ימים, רמז תשכג) הביא תשובת הגאונים שהתייחס לשאלת הניחוש על ידי עשיית הסימנים:

כתוב בתשובת הגאונים וששחקתם שאנו נוחשי נחישות שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה ואוכלים טיסני עם בשר שומן ואוכלין רוביא וכרתי ושאנו שוחטין תרנגולין בערב יום כפורים למספר בני הבית ושאנו מסתכלין בצפרנים בברכת מאורי האש ומטילין מים בכוס של הבדלה ורוחצים פנינו. נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כי הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא ואגדות על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקדוש ברוך הוא לטובה בר"ה וישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלין טיסני ובשר שומן ושותין דבש וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה וכתוב כן בספר עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים ורוביא הוא פול המצרי אנו אוכלין כדי שירבו נכסינו כרוביא וכרתי כדי שיכרתו שונאינו... ומאחר שזה שנינו אין זה ניחוש כי אם של מצוה.... ואני אבי"ה מוסיף לאמץ הניהוגים גרסי' בפרק קמא דכריתות [דף ה ב] ופ"ג דהוריות [דף יב א]...

בדבריו אין כל כך מענה מדוע אין כאן ניחוש, הוא רק כתב שכיון שהדבר מובא בחז"ל ונסמך על מקראות אין בכך ניחוש. לא כל כך ברור הסמך מהמקרא של עזרא שנאמר "אכלו משמנים ושתו ממתקים", מנין לנו שמדובר על סימנים?

מהר"ל מפראג (ספר באר הגולה, באר השני, פרק ז) התייחס למנהג הסימנים והסביר שאין בכך ניחוש כמו שמצינו אצל הנביאים שעשו כל מיני מעשים בנבואתם. והדברים מתבארים על ידי דברי הרמב"ן שעשיית מעשים אלו באה כדי להוציא את הגזירה לפועל:

בפרק ג' דהוריות (יב ע"א)... גם דבר זה מצאתי שהם תמהים, מפני שנראה להם שהם ניחוש. ודבר זה אינו, שאם כן יהיה מעשה אלישע ומעשה ירמיה ענין ניחוש. וזה שירמיה ציוה לברוך בן נריה (ר' ירמיה נא, סג - סד) "והיה בכלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו'". וכן ענין אלישע בהניח זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם" (מ"ב יג, יז). ונאמר שם (שם פסוק יט) "ויקצוף איש האלקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה ארם". ולא היה ענין אלישע וירמיה חס ושלום ניחוש.

והנה דבר זה הוא סימן ואות להיות נגמר הדבר. ודבר זה ביאר הרב הגדול הרמב"ן ז"ל, המקובל האלקי, אשר אליו לבד נגלו תעלומות חכמה וסודי התורה. וכתב בפרשת לך לך (בראשית יב, ו), וזה לשונו; ודע, כל גזירת עליונים, כאשר תצא הגזירה אל פעל הדמיון תהיה הגזירה מקיימת על כל פנים. ולכך יעשו הנביאים מעשה בנבואתם, כמאמר ירמיה לברוך "והיה בכלותך וגו' ", וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה וגו'". ולפיכך החזיק הקדוש ברוך הוא לאברהם בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה היטב. עד כאן לשון הרב הגדול. ודברים אלו הם ברורים. ומעתה תדע להבין דברים אלו, כי הדבר הזה הוא חכמה נפלאה, לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא לפעל הטוב, ותהי מקוימת הגזירה לטוב, לכך ראוי לעשות סימן ודמיון, כמו שתמצא שעשו הנביאים. וזהו ענין הדמיון למכלי בריש שתא דברים שיש בהם סימן טוב, כדי שתצא הגזירה לפעל, ואז תהיה הגזירה הטובה מתקיימת. ואין בזה ניחוש, רק הוא הכנה שתצא הגזירה לטובה. והיינו דאמר 'השתא דאמרת סימנא מילתא', כי הוא מילתא לענין זה שעל ידי סימן תצא הגזירה לפעל הטוב. ודברים אלו נעימים ויקרים מפז, וכל חפצים לא ישוו בהם.

הדברים אינם מובנים לי, מדוע בסופו של דבר אין כאן ניחוש? מה הכוונה שצריך להוציא את הגזירה לפועל, ואיך הדבר מועיל בכך שמביא סימנים, מדוע תהיה בכך השפעה לטובה?

מעניין לציין שבמקום אחר ("חידושי אגדות", מסכת הוריות יב, ע"א), הסביר מהר"ל שהירקות ופירות שהוזכרו בגמרא מזכירים את זכות האבות. דהיינו, הם עומדים כנגד האבות: "קרא" הוא פרי גדול מאוד, ומזכיר את אברהם אבינו שעליו נאמר "האדם הגדול בענקים". "רוביא" הוא סימן ליצחק, שאליו נאמר "והרביתי את זרעך". "כרתי" הוא כנגד יעקב, שעליו נאמר "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", שמידת יעקב להתגבר על שונאיו. "תמרי" כנגד הצדיקים שעליהם נאמר "צדיק כתמר יפרח". "סלקי" הם כנגד בעלי תשובה שסילק חטאתם.

אלא שגם בדבריו אלה אין כל כך הסבר על התועלת בסימנים הללו. כלומר, מה התועלת בכך שהסימנים הם כנגד האבות. מדוע בכך יהיה ניצול מהדין?

רבי מנחם המאירי (בחידושי "בית הבחירה", מסכת הוריות יב, ע"א) יישב את הדברים בצורה יותר מבוארת. לדעתו, הסימנים באים לעורר את האדם להתנהג בצורה טובה. נראה שכוונת הדברים, כי הסימנים הללו מזכירים לאדם את הדבר שהוא רוצה, וכיון שהוא רוצה דברים אלו הוא מבין שעליו לתקן את צורת התנהגותו כדי שה' ישלם לו שכר טוב. כדי שה' ישפיע עלינו לטובה עלינו לתקן את מעשינו, הסימנים כשלעצמם אינם מועילים, ורק אם נתקן את מעשינו, ה' ישפיע עלינו לטובה. הסיבה שאומרים תפילה על הסימנים היא כדי שלא יבואו לחשוב שיש כאן ניחוש, אלא נדע הסימנים מעוררים את האדם לפעולה ולתפילה, שעל ידיהן ה' ישפיע עלינו לטובה.

יש להעיר שדברי המאירי נאמרים על הסוגיא במסכת הוריות, ונראה שלפי הגירסא שמביאים את הסימנים רק לראותם, יש יותר מקום לחשש לניחוש. שהרי רק מביאים אותם על השולחן ולא אוכלים אותם, ובוודאי יכולים לבוא לחשוב שהביאו את הסימנים לניחוש לסימן שה' ישפיע עלינו לטובה. לכן, המאירי נצרך להסביר שאין כאן ניחוש, שהסימנים באים לעורר את האדם. לפי הגירסא של מסכת כריתות שמביאים את הסימנים ואוכלים אותם, יש פחות חשש שיבואו לחשוב שיש כאן ניחוש, שהרי בסופו של דבר אוכלים את הפירות והירקות הללו, וא"כ יאמרו שהביאו אותם כדי לאכלם, ולא יחשבו שיש כאן ניחוש.

ונראה לקשר את הדברים לדברי רבי יוסף אלבו זצ"ל במשמעותה של התפילה. ישנה שאלה פילוסופית מה התועלת בתפילה, הרי הקב"ה יודע מה אנחנו רוצים, ואם אינו נותן לנו את רצוננו משמע שלא מגיע לנו הדבר או שאין זה לטובתנו, וכיוצ"ב. ואינו מובן מה התועלת בתפילה? וכי משום שהתפללנו נקבל את רצוננו, אם אין זה מגיע לנו? על כך השיב ר' יוסף אלבו (ספר "העיקרים", מאמר ד, פרק יח) שהתפילה מעוררת את האדם לשינוי מעשיו, ועל ידי כך שהוא משנה את מעשיו, אז הוא ראוי שתתקבל תפילתו ויקבל את בקשתו.

ר' שלמה קלוגר זצ"ל ("הגהות חכמת שלמה", אורח חייים, סימן תקפג, ס"ק א) נקט גישה אחרת. הוא סבר שאמירת ה'יהי רצון' אינה דרך תפילה, כיון שאין מקום לתפילה בשעת אכילה, אלא היא מראה בטחון ואמונה, שהאדם מאמין ובוטח בקב"ה שכן יהיה. והוסיף שבראש השנה צריך להיות שמח ויאמר כל מה שעשה ה' הוא לטובה, ובזה יהיה נהפך באמת לטובה.

נראה לי, שהבנה זו קשה מפאת שתי סיבות:

1. אין זה במשמעות ה'יהי רצון', שהוא במשמעות של תפילה ובקשה.


2. לא מובן איך מראה שהוא בוטח שה' יביא עליו את הדברים לטובה?

נראה לי, שיש מקום לתת עוד מספר הסברים ליסוד מנהג זה וההיגיון מאחוריו. ההסבר הראשון מבוסס על כך שראש השנה הוא יום דין, ובוודאי גורם לאנשים רבים פחד ואימה. עד כדי כך שהיו בזמן הגאונים והראשונים שנהגו להתענות בימים אלו (עיין "טור" ו"בית יוסף", אורח חיים, סימן תקצז). כדי להרגיע את האנשים, נהגו לעשות את הסימנים שבכך הביאו את האנשים להרגשה שבוודאי ה' ישפיע עליהם טובה. דהיינו, בוודאי עצם הבאת הסימנים אינה מועילה לגרום להשפעה טובה, אך כדי להרגיע את ההמון ולהביא אותם לידי שמחה, נהגו לעשות סימנים אלו. יש חשיבות שבראש השנה יהיו בשמחה, שזהו יום המלכת ה'. אכן, יש כאן יום דין, אבל יחד עם זאת צריך להיות בשמחה.

עוד אפשר להסביר, שיסוד המנהג הוא כדי לגרום שהילדים ירגישו שייכות לחג. אכילת הסימנים גורמת לילדים להתעניין ולשמוח ביום ר"ה. אפשר להוסיף שעל ידי עשיית הסימנים, הילדים נשארים ער לסעודת הלילה ושמחים בהמלכת הקב"ה, כשם שמצאנו בליל הסדר שמביאים קליות ואגוזים לתינוקות. לפ"ז עיקר הבאת הסימנים הוא בשביל הילדים.

ונציין שהרמב"ם ב"משנה תורה" לא הביא מנהג זה, ובוודאי הדברים קשורים לשיטתו הרציונלית של הרמב"ם. כוונת הדברים, הרמב"ם הבין שלא יכול להיות שהבאת הסימנים תביא לידי השפעה טובה, אין משמעות לסימנים. ולכן, הוא התעלם מהדברים. ויכול להיות שהבין את הדברים בצורה דומה למה שכתבתי, ולכן לא ראה צורך לכתוב מנהג זה, כיון שאין כאן חיוב בדבר. [הוספת העורך: אמנם חכמים מבית מדרשו של הרמב"ם כתבו פירושים 'שכלתניים' לסימנים; ראה הסברו של ר' יצחק בר ידעיה מחכמי פרובנס לפני כשמונה מאות שנה (תלמידו של בעל ההשלמה), בפירושו למסכת הוריות, שביאר ע"פ דברי הרמב"ם במשמעות תקיעת השופר - הובא בעלון 'קרוב אליך' של השבוע; וע"ע בחיבור התשובה למאירי, שפירש את משמעות הסימנים בדרך של עבודת ה' וסילוק היצר הרע.]

הנחה על השולחן או אכילה ואמירת היהי רצון

כבר ציינו לעיל לשתי הגירסאות ולשינוי ביניהם. ואנחנו מוצאים בדברי הראשונים מנהגים שונים. ה"טור" (אורח חיים, סימן תקפג) הביא את הגירסא של מסכת כריתות, שאוכלים את הפירות והירקות.

אבל הרב ישכר תמר זצ"ל בפירושו "עלי תמר" (על הירושלמי, מסכת שבת, הלכה א), הביא מדברי תשובת הגאונים (חמדה גנוזה) שם מובא שמביאים את הירקות והפירות, ורק מביטים עליהם. על פי זה כתב הרב ישכר תמר שבמקרה שאדם אינו רוצה לאכול ירקות ופירות אלו, הוא יכול להביאם ולהתבונן עליהם ולומר את היהי רצון ואין צורך שהוא יאכלם. ואכן, גם בעל "כף החיים" (אורח חיים תקפג, ו) פסק שכשאינו יכול לאכול ה'סימנים', יכול לסמוך על נוסח הגמרא בהוריות לראותם ולהגיד נוסח היהי רצון.

בגמרא לא הוזכרה אמירת יהי רצון קודם אכילת הירקות והפירות, אבל בעל ה"טור" הזכיר אמירה על כל דבר ודבר. ור' יוסף קארו זצ"ל (ב"בית יוסף") הביא שרבינו האי גאון כתב שעל כל דבר ודבר יש אמירה (בלי 'יהי רצון' אלא רק 'שיכרתו אויבינו' וכדו'). ורבי דוד אבודרהם הביא שיש מוסיפים "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו" לפני כל סימן.

רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, האדמו"ר הקודם של צאנז (שו"ת דברי יציב, אורח חיים, סימן רנג) כתב שאמירת ה'יהי רצון' תלויה בשתי הגירסאות: לפי הגירסא שאוכלים את הפירות והירקות - צריך לומר את היהי רצון, כיון שבלי אמירה אין היכר שהפירות והירקות באו בשביל סימן. אבל, לפי הגירסא שמביאים את הירקות והפירות ורק מביטים עליהם - יש בכך היכר שבאו לסימן ואין צורך באמירת ה'יהי רצון'.

נראה לי, שבין כך ובין כך צריך לומר 'יהי רצון', כיון שכפי שביארתי לעיל אין משמעות בעצם הבאת הפירות והירקות, והם אינם משפיעים ופועלים. ההשפעה באה על ידי ההתעוררות והתפילה לקב"ה. ודווקא כשמביא אותם ורק מתבונן עליהם, יש יותר חשש לניחוש מהבאתם ואכילתם. ולכן, יש צורך בשני המקרים להביאם ולומר את ה'יהי רצון'.

הרב משה שטרנבוך שליט"א (שו"ת תשובות והנהגות, כרך ב, סימן רסו) סבר, שמשום המחלוקת בין הראשונים אם צריך לראות או צריך לאכול, יש לנהוג את שני המנהגים. כוונת הדברים יש לנהוג שמיד לאחר שחוזר מבית הכנסת, תהיה קערה עם כל הירקות והפירות. ובתחילה יטול כל אחד ואחד, ויתבונן בו ויאמר את היהי רצון. אבל, לא יאכלו. לאחר הקידוש והמוציא יאכל הסימנים ושוב יאמר את היהי רצון. בפעם הראשונה יאמר את היהי רצון בלי הזכרת השם. ובפעם השניה יאמר את היהי רצון עם הזכרת השם.

אולם לפי מה שנתבאר נראה, שאין צורך להקפיד על כך. כיון שבסופו של דבר כל עניין הסימנים הוא רק כדי לעורר את האדם לתיקון מעשיו ולתפילה, ולכן לא נראה שיש בכך כל כך חשיבות ומספיק שפעם אחד יעשה. ונראה בפשטות המנהג המקובל שמביאם ואוכלם.

עשיית הסימנים בלילה השני

יש מחלוקת בין הפוסקים אם יש לנהוג להביא ולאכול את הסימנים גם בלילה השני של ראש השנה. רבינו החיד"א זצ"ל (בספרו עבודת הקודש, קונטרס מורה באצבע, אות רסו) כתב שגם בלילה השני נוהגים להביא ולאכול את הסימנים.

אך הגרי"מ הכהן ז"ל (בהגהות "שערי הקודש" על ספר מורה באצבע) כתב שאין זו במשמעות כל הפוסקים, שהרי הם לא הזכירו שיש לעשות גם בליל שני. והביא מדברי בעל ה"בני יששכר" (במאמרי חודש תשרי, מאמר ב, אות יא) שכתב שאין צריך לעשות סדר זה בליל שני, ושכן היא משמעות לשון הגמרא במסכת הוריות (יב, ע"א) ששם נאמר שיש לעשות כן "בריש שתא", לא נאמר בראש השנה. ויש לומר שזה בא להורות לנו שדווקא בכניסת השנה בראשיתה בלילה הראשונה, ואין צריך לסימן בליל שני.

נראה לי, שדקדוק זה בלשון הגמרא אינו מוכרח. בפשטות יש לומר שנקטו לשון "ריש שתא", כיון שהכל נאמר שם בלשון ארמית. נוסף על כך, לא כל כך ברור החילוק בין הלשון "ריש שתא" ללשון "ראש השנה", ומדוע הלשון "ראש השנה" משמעה גם ללילה השני.

נציין שהרב משה שטרנבוך שליט"א (ב"תשובות והנהגות", כרך ב, סימן רסו) כתב שכיון שלא נאמר שיש דווקא לעשות בלילה, לכן הוא נוהג לעשות סדר זה בכל הסעודות של ר"ה, ולפחות שלוש פעמים כדי שיהיה 'חזקה' (ע"פ הלשון "יהא רגיל", ורגילות היא לכה"פ שלש פעמים).

מצאתי מאמר של הרב יצחק טעסלער (בכתב עת "אור ישראל", מאנסי, כרך יג, שנת תשנ"ט) שדן בנוגע לאכילת הסימנים בראש השנה, וציין בתחילה לדברי רבינו אברהם ברבי נתן הירחי זצ"ל (בספר המנהיג, הלכות ראש השנה, סימן א) שכתב: "סימנא מילתא... בריש שתא... ולתת על השלחן בלילי ראש השנה, לסימנא טבא לכל שנה הבאה". מדבריו דייק שהזכיר "לילי", משמע שתי הלילות. וכך הביא מדברי ספר "תניא רבתי" (ד"צ ירושלים, תשל"ח, עמ' 154) שכתב: "ואוכלין בלילי ראש השנה, דבש ותאנים וענבים וכל מיני מתיקה...". גם הוא הזכיר "לילי".

מנהג מעניין כתב ר' יוסף ב"ר משה, תלמידו של בעל שו"ת "תרומת הדשן" (בספרו "לקט יושר", ד"צ ירושלים, תשכ"ד, עמ' 129): "וזכורני, שאמר: כל י' ימי תשובה נקראים ריש שתא, מעתה כל המאכלים שכתב ראבי"ה במרדכי לאכול בראש השנה, הוא הדין כל י' ימי תשובה, ואביי, קאי אכל י' ימים".

אבל, הוא ציין לדברי התשב"ץ, שמביא מנהגי רבו מהר"ם מרוטנברג, וכתב (סימן קיח): "מהר"ם ז"ל היה רגיל לאכול בליל ראשון של ראש השנה, ראש של איל זכר". אם כן, אנחנו מוצאים שרק בלילה הראשון נוהגים לאכול את הסימנים.

סיכום

מצינו שכבר בגמרא מוזכרת המנהג של הסימנים, ונהגו בכך הגאונים והראשונים. יש מחלוקת מנהגים, האם יש לאכול את הסימנים או רק להתבונן אליהם. מחלוקת המנהגים תלוי במחלוקת גירסאות בין הסוגיא במסכת הוריות לסוגיא במסכת כריתות. עוד מוזכר בראשונים שיש לצרף לאכילה אמירת יהי רצון. ביארנו את ההגיון העומד מאחורי מנהג הבאת הסימנים. בוודאי עצם הבאת הסימנים אינה משפיעה על האדם, אינה גורמת שהקב"ה ישפיע עליו לטובה. אלא, הבאת הסימנים מעוררת את האדם לתשובה ולתפילה, ועל ידי כך ה' ישפיע עליו טובה וברכה.