כל יהודי המתפלל תפילת ערבית מעיד על עצמו מִדי יום: "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה".

כיצד אפשר להגיע לדבקות כזאת בתורה, עד אשר האדם יחוש את אשר מעיד על עצמו?

בפרשת השבוע אנו לומדים על כניסתם של הלויים לעבודת ה', ולכן הלויים מובדלים מבני ישראל, הם נמנים במניין מיוחד אשר "נשא" אותם, אין להם חלק בארץ אלא ערי לויה, והם עובדים במקדש.

שני תפקידים מרכזיים יש ללויים:

1. "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י) - הלויים מלמדים תורה את עמ"י, ולכן אין להם מקום מסויים אלא הם פזורים בכל א"י כדי שיוכלו ללמד תורה בכל מקום.


2. "ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים העומדים שם לפני ה'" (שם יח, ז) - ללויים נתנה הזכות והחובה לשרת בבית המקדש.

ושלוש עבודות מצאנו ללויים: שוערים, משוררים, ובזמן המשכן היו הלויים גם נושאי המשכן.

מהתפקיד השני של הלויים, העבודה במקדש, אנחנו לומדים גם ביחס לתפקיד הראשון, לימוד התורה.

ישנה סתירה לכאורה ממתי הלוי מתחיל לעבוד:

בפרשתנו כתוב: "מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד" (במדבר ד, ג).

ואילו בפרשת בהעלותך אומרת התורה: "זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבא צבא בעבדת אהל מועד" (שם ח, כד).

ומביא רש"י את דברי הגמ' בחולין כד ע"א: "ולהלן הוא אומר (פ' בהעלותך) מבן חמש ועשרים שנה, הא כיצד, כ"ה ללימוד ושלשים לעבודה, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה".^[1]

ויתכן שהקשר בין שני התפקידים של הלויים הוא נרחב יותר, והקשר ברור לפחות בשתים מהעבודות:

תפקידו של ת"ח הוא לתקן תקנות ולגדור גדרות "ושמרתם את משמרתי - עשו משמרת למשמרתי" (מו"ק ה ע"א, יבמות כא ע"א). הביטוי השגור הוא "שומר תורה ומצוות", וזה מתאים לתפקידם בבית המקדש להיות מהשוערים - לשמור על השערים.

אמנם יתכן שיש כאן מסר נוסף, כדי ללמוד תורה חייבים לשמור על המסגרת, בחור ישיבה הרוצה להתחבר לתורה צריך לשמור על סדרי הלימוד שלו, וק"ו הדברים נכונים לאדם שיצא מהישיבה, שצריך מסירות נפש כדי לשמור את המסגרת של זמני הלימוד.

כמו כן, הת"ח צריך לשאת את התורה על כתפיו, לעמול בתורה ולהתעמק בתורה "ונשאו אתך במשא העם" (במדבר יא, יז), וזה מתאים לעבודת הלוי במשכן, שהיה נושא את המשכן על גביו.

אמנם יש לעיין, מהו עניין המשורר? למה הת"ח פתאום עולה לשיר? לכאורה זמר אינו חלק מלימוד התורה?

אלא שיש להקדים, שהרי גם החיוב לכתוב ספר תורה נלמד מהפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם..." (דברים לא, יט) והרלב"ג פירש שהשירה היא "דברי התורה בכללם עד תומם".^[2]

הנצי"ב בהקדמתו לפירושו 'העמק דבר', מסביר מדוע התורה כתובה בסגנון של שירה:

דבשיר אין הענין מבואר יפה... וצריך לעשות הערות מן הצד. דזה החרוז כוון לזה הספור. וזה החרוז כוון לזה. ולא מיקרי דרוש. אלא כך הוא טבע השיר אפי' של הדיוט... כך הוא טבע כל התורה שאין הספור שבה מבואר יפה. אלא יש לעשות הערות ופירושים לדקדוקי הלשון. ולא נקרא דרוש. אלא כך הוא פשט המקרא...^[3]

אמנם יתכן להסביר עוד עפ"י דברי מהר"ל (גור אריה שמות טו, א) למהות השירה:

ויש לומר מפני שהפעל של השירה היא בלב, כי כאשר יגיע השמחה בלב הצדיקים עולה בלבם השירה, ואין לך ספק כי בכל לב היו משוררין ושמחים... אבל השירה שהיא בשמחה- מתחלה מתחדש לו שמחה גדולה בלב, ומזה עלה בלבו שישיר.

וממילא יתכן שהתורה נקראת שירה בגלל השמחה המגיעה ללב הלומדים בה, ויותר מזה משום שהשמחה הוא תנאי בשביל השירה.

נסכם אם כן שיש שלושה דרכים לשמור על התורה:

1. להיות שוער - לגדור גדרות וכן לשמור על מסגרת הלימוד.


2. להיות נושא - לסחוב את התורה על כתפיך.


3. להיות משורר - לגרום שהתורה תהיה שירה - שהלומדים ירגישו "ומתוקים מדבש ונפת צופים".^[4]

מרגלא בפומיה של הרב אשר וייס דבריו של רבינו יונה בפירושו לאבות (ב, יד):

"וכשאתה מיגע את עצמך בתורה תשתעשע בה שמצינו שאמרה תורה (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז". וכתיב בתריה "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום". הנה לך כי הקדוש ברוך הוא היה משתעשע בה. ויש לך לעשות כן...

וכן דברי הרד"ק על הפסוק (תהלים קיט, טז) "בחֻקתיך אשתעשע לא אשכח דברך": "כשאני מתבונן בהם אני משתעשע בהם, לפיכך לא אשכחם כי הם לששון ולשמחת לבב".

ומסתבר, שאם אנו רוצים לזכות שהתורה תהיה "חיינו ואורך ימינו", אנחנו צריכים לקיים את תחילת הברכה: "על כן ה' אלקינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך" - כאשר נציב לעצמנו מסגרת - "בשכבנו ובקומנו" - נלמד תורה בזמנים קבועים, אזי "נשמח בדברי תורתך ובמצותיך לעולם ועד".

ואז גם נחוש "כי הם חיינו ואורך ימינו".