בלב פרשת בחוקותי מופיע פסוק סיום נהדר לספר ויקרא: "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ד' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה". כמעט שיצאה מפינו קריאת 'חזק חזק ונתחזק', אבל – אופס, טעות קטנה. 'שכחנו' כמה מצוות...

התורה מוסיפה את 'המצוות הנשכחות' (פרק כז), ואז חותמת שוב בפסוק דומה להפליא: "אלה המצות אשר צוה ד' את משה אל בני ישראל בהר סיני". הדבר תמוה מאוד, מדוע ה'סיכום' לפני הסיום? מדוע החזרה על פסוק החתימה?

הפליאה גדלה כאשר אנו מתבוננים בתוכן המצות ש'הושארו לנספח': כולם עוסקים בדיני פדיונות (פדיון של: ערכי אדם, תמורה, קדשים, הקדשי בית ושדה מקנה/אחוזה, בכור, בהמה טמאה, חרם, מעשר דגן ומעשר תבואה). הדמיון (בַּכלל ובפרטים, ואכמ"ל) בין מצוות אלה לבין פרשיות הגאולה והפדיון התופסות את רוב פרשת בהר, בולט מאוד לעין. מדוע לא צוותו מצוות אלה לחברותיהן? מדוע נדחו עד אחר פרשיית הברכות והקללות ו'סיכום הספר'?

אם נשאל את האדם הממוצע מהן המצוות והתנאים שעליהם נאמרו הברכות והקללות, ניענה בדרך כלל שהתנאי הוא 'אם בחוקותי תלכו' וכו'. אך אליבא דאמת, תשובה זו הינה חלקית ביותר, וכדלהלן:

בפרשת בחוקותי ישנה תופעה ייחודית שלא מרבים לשים אליה לב. פרשה זו היא אחת היחידות בד' הספרים הראשונים שאיננה פותחת באות ו' או במילת הפתיחה 'אלה'[1]. הסיבה לכך היא שפרשת בחוקותי איננה פותחת ענין או דיבור חדש. חציה הראשון של פרשת בחוקותי הוא המשך ישיר של פרשת בהר, ובדיבור אחד נאמרו. ההפסקה בין הפרשיות היא ממש 'הפסקה באמצע משפט' של הקב"ה. לכן אין כאן פתיחת דיבור חדש (גם תוכנה של הפרשה מורה על כך – אנו שבים במהלך הקללות לפרשיות השמיטה והיובל שפתחו את פרשת בהר, וגם חתימת הפרשיה מורה על כך – הדגשת 'בהר סיני' בתחילה ובסוף הפרשיה).

מדוע דבר זה כה עקרוני? משום חשיבותן הקריטית של פרשיות אלה.

נחלקו הרמב"ן והראב"ע בריש פרשת בהר במהותה של פרשה זו: דעת הראב"ע שפרשה זו היא 'ספר הברית' אותו קרא משה באזני עמ"י (ככתוב בסוף פרשת משפטים), שעליו (ורק עליו) אמרו בנ"י את ה-'נעשה ונשמע' וזכו לכל המעלות שאחז"ל, ועליו נכרתה שם הברית בין בנ"י להקב"ה (כמפורט בתורה שם).

הרמב"ן חולק על הראב"ע, באמרו שהתורה כסדר נכתבה, ומבאר שהברית הראשונה הנ"ל בטלה בחטא העגל, והוצרכנו לכרות ברית חדשה. הברית החדשה הזו – היא פרשתנו, וניתנה למשה רבינו בעלותו לקבל את הלוחות השניים. אולם משה רבינו המתין מלכרות את הברית עם ישראל עד שהושלם ענין המשכן עליו ציווה את ישראל ברדתו, ביום הקמת המשכן נצטווה בכל תורת הכהנים ומסרה לבנ"י, ומשהשלים זאת ניגש מיד לכריתת הברית החדשה בין ישראל לה', אותה קיבל בהר סיני[2], וזה סידורו של כל ספר ויקרא.

בין לפי הרמב"ן ובין לפי הראב"ע, ה'חוזה המחייב' הקושר אותנו עם הקב"ה בברית עד היום הזה, הוא פרשיות בהר-בחוקותי.

זוהי התשובה הפשוטה ביותר לשאלה "מה ענין שמיטה להר סיני". אין מדובר כאן ב'עוד מצוה' שבאופן חריג נכתב שניתנה בסיני. הפסוק הפותח את פרשת בהר איננו פתיחה למצוות השמיטה, אלא פתיחה למעמד כריתת הברית של ישראל והקב"ה, וממילא ברור שראוי להדגיש שהיתה בסיני (וכפי שמסוכם בסוף אשר נתן ד' בינו ובין בנ"י בהר סיני).

מעתה מבוארת היטב תשובת השאלה בה פתחנו (מדוע ישנם 'שני פסוקי סיכום'). ההבדל בין הפסוקים עצום! הפסוק הראשון מסכם את הדברים "אשר נתן ד' בינו ובין בנ"י" – זוהי הברית, ואילו הפסוק השני, מסכם באמת את כלל הספר על כל מצוותיו, שנאמרו מחוץ לפרשיית הברית.

כך מצאתי שהדגיש גם רבינו הספורנו (סוף פרק כו):

"כל המצות שנאמרו קודם שהתחיל פרשת אם בחקותי, הם החוקים והמשפטים והתורות שעליהם נכרת הברית בברכות וקללות וזה הוא הברית שהזכיר באמרו "מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב":

'בינו ובין בני ישראל'. שנדר הוא יתעלה הברכות לכשיזכו וקבלו הם האלות אם לא יזכו. אבל ערכי אדם ודיני הקדש בית ושדה ובכור וחרמים ומעשר בהמה כלם נאמרו אחר זה הברית, אף על פי שנאמרו גם הם בהר סיני, כאמרו".

ובסוף פרק כז כתב:

"אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני. אבל לא נתנו בינו ובין בני ישראל בברית".

הוראנו לדעת כי בכוונת תחילה הוצאו המצוות שבסוף פרשתנו אל בין שני הפסוקים הנ"ל, וזאת משום שאינם בכלל הברית. אך עדיין נשאלת השאלה השניה ששאלנו – מדוע באמת לא זכו להיכלל בברית? מה בינם לבין המצוות 'הזוכות' שבפרשת בהר הדומות להן כל כך?

לא מצאתי במפרשים הסבר המניח את הדעת לפרשה זו. ננסה אפוא למצוא תשובה לדבר מתוך התבוננות בתוכן הברית.

בהעמיקנו ב'ספר הברית' נגלה עד מהרה דבר מדהים. לו נשאל אדם מן השורה אילו מצוות לדעתו היו מבוארות בספר ובו מנין מצוות מצומצם שעליהם בפרט כרת הקב"ה את בריתו אם ישראל, מן הסתם היינו מקבלים רשימה כגון: האמונה בד', ביעור העבודה הזרה, לימוד התורה, ק"ש, ציצית, תפילין, שבת, ציוויי קדושה, מאכלות אסורות, ענייני בית המקדש וכד'.

אולם, רובן המוחלט של 'מצוות הברית' עוסק במצוות שבין אדם לחבירו, וביתר מיקוד: בערבות ובתמיכה איש באחיו, ובפרט בחלשים שבהם – הפקרת הפירות בשמיטה, יובל -חזרת העבדים והקרקעות, גאולות קנייני היורד מנכסיו שמכרם, איסור ריבית לאחיך ש'מטה ידו', לא תעבוד בו עבודת עבד, לא תרדה בו בפרך, אונאת ממון, אונאת דברים, גאולת עבדים וכו'. מושאי המצוות הם אביוני עמך, אחיך המך, אחיך העבד וכד'. כמובן שעניינים אלו קשורים ונובעים מנקודת המבט האלוקית ויסודי אמונתנו –שבת לד', כי לי הארץ, כי לי בנ"י עבדים, וכו'. אך המשמעות המעשית המודגשת היא – חסד לחלשים שבעם ישראל!

אכן, בסוף פרשת בהר 'דוחפים' בזריזות בשני פסוקים כמה מצוות יסודיות שבין אדם למקום (לא תעשו לכם אלילים...את שבתותיי תשמורו...). בנוסף, בכלל הברית האזהרה כללית שבראש פרשת בחוקותי לשמור את כל חוקיו ומשפטיו, ובכלל זה דרשת חז"ל הידועה 'שתהיו עמלים בתורה', אך מכל מקום אנו רואים מה היה 'חשוב להקב"ה' להדגיש ולפרט באורך בספר הברית, עד שיתפוס את רובו המוחלט[3]!

עלולים היינו לחשוב שענייני בין אדם לחבירו מוזכרים בתורה רק כי היא אמורה להסדיר את כלל החיים הישראלים. רבים חשים שיש 'להיות צדיק', - שזה בבין אדם למקום, וחוץ מזה, אחרי שאני צדיק גדול ואהוב לפני המקום, יש גם איזה עניין כזה 'להיות מענטש'. באה פרשתנו ומלמדת שאין זה כך, 'בין אדם לחבירו' איננו 'מותרות' אלא חלק מהותי מבסיס היהדות!

בעצם הדבר איננו כה מפתיע כשניזכר בשני לוחות הברית, אשר גם חצי מהם הוקדש לבין אדם לחבירו[4].

לאור תובנה זו נוכל להעז ולומר שזוהי התשובה לשאלה ששאלנו. הדמיון בין פרשיות בהר לפרשיות החותמות את בחוקותי הוא רב מאוד, אך ההבדל ביניהם חד וברור – אלו שבבהר עוסקות בעניינים הנוגעים בין אדם לחלשים שבחבריו, ואלו שבבחוקותי כולן עוסקות בבין אדם למקום. מצוות ה'קודשים' לא זכו להיכלל בברית, ונדחו להוות השלמה לאחריה, ואילו המצוות שבין האדם לחבירו – אותם חפץ הקב"ה להדגיש בבריתנו!

מכאן יוצאת התבוננות עצומה במקומו של הבין אדם לחבירו בעבודת ד' וברצון ד'. וכדברי חז"ל:

"כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בניי, כלום חיסרתי לכם, מה אני מבקש מכם, הא איני מבקש אלא כדי שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יריאין זה מזה, ולא ימצא בכם לא עבירה ולא גזל ולא דבר מכוער, אלא שלא תבואו לידי פסול לעולם, שנאמר הגיד לך אדם מה טוב ומה ד' דורש ממך כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו' ח'), אל תיקרי הצנע לכת עם אלהיך, אלא: 'הצנע לכת - ועמך אלהיך'!, כל זמן שאתה עמו בצניעה, הוא יהיה עמך בצניעה" (תנא דבי אליהו רבה פרשה כו).

כמה מאירים ונהירים מעתה דברי רבי עקיבא "...זה כלל גדול בתורה", ודברי הקדום לו – הלל הזקן: 'דעלך סני... ואידך פירושא'. אין אלו דרשות רחוקות ח"ו, מקורן ברור ופשוט – בספר הברית שנתן לנו הקב"ה!

אמנם, יש להדגיש בצורה ברורה – לא זו בלבד שהברית איננה כוללת רק את 'בין האדם לחבירו' אלא גם את יסודות המצוות שבינו למקום (כנ"ל), כשזה בלא זה – איננו מהווה כלל קיום הברית, אלא שגם בענייני האדם כלפי חבירו מודגשת ללא הרף בפרשה דווקא חשיבותם מהצד הרוחני והאמוני (כנ"ל), ולא מהצד החברתי הפשוט (אף שודאי התורה באה לחנכנו לזאת, ואכמ"ל). וכן מקובלנו מרבותינו (ומן המציאות הפשוטה שסביב...) שאין חברה מגיעה לתיקון ראוי ובר קיימא בבין אדם לחבירו כל עוד 'אין יראת אלוקים במקום הזה', ולא הקב"ה הוא שבראש מעייניהם.

יה"ר שנזכה להפיק את הלקח הראוי מדברים אלו וליישמו, ונזכה: "כי באור פניך נתת לנו: תורת חיים, ואהבת חסד... וטוב יהיה בעיניך לברכנו ולברך את כל עמך ישראל בכל עת ובכל שעה בשלומך" אכי"ר.