לקראת סיום פרשת כי תשא ה' אומר למשה: "כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" )לד, כז(.
על פסוק זה מובאת במסכת גיטין )ס, ע"ב( דרשה מענינת: "כתיב 'כתוב לך את הדברים האלה' וכתיב 'כי על פי הדברים האלה' הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה
דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב".
לאחר קריאת דרשה זו עולות שתי שאלות:
.1 איך אפשר ללמוד איסורים הללו מפסוק זה? וכי מחמת שכתוב "על פי" אפשר לדרוש שהכוונה לתורה שבעל פה? הרי בוודאי כוונת פשט הפסוק על פי מה שנכתב, ה' כורת
עם בני ישראל ברית. נראה שיש כאן דרשה שרחוקה מן הפשט.

.2 מה הטעם לאיסור כתיבת תורה שבעל פה? מדוע הקב"ה מסר לנו תורה שבכתב
ותורה שבעל פה?
דקדוק בפסוק יעורר לנו קושי, הרי היה צריך להיות כתוב "כי על פיהם כרתי אתך ברית וכו' ". המילים "הדברים האלה" הן מיותרות. ולכן, הגמרא דרשה מיתור הלשון שיש כאן שני עניינים. יש שני "הדברים האלה", אין "הדברים האלה" השניים שווים ל"דברים האלה" הראשוניים. יש שני "האלה" שבאים כנגד "אלה אלהיך ישראל", כדי לתקן את חטא העגל צריך שני "האלה", "אלה" של תורה שבכתב ו"אלה" של תורה שבעל פה. כדי להבין את משמעות התיקון, נצטרך לרדת לעיון בטעם איסור כתיבת תורה שבעל פה.
נעיין בדבריו הנפלאים של הרמב"ם, בספרו מורה נבוכים )ח"א, פרק עא(: "וכבר ידעת כי אפי' תורה שבע"פ המקובלת לא היתה כתובה לפנים, כפי הצווי המפורסם באומה דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב, והרי זו היא תכלית החכמה בתורה, לפי שהיתה הרחקה ממה שאירע בה בסופו של דבר, כלומר רבוי הסברות והסתעפות השטות, ומשפטים בלתי ברורים שיארעו בהסברת המחבר, ושכחה שיתארע לו, ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם ונעשים כתות ונבוכים במעשה, אלא נמסר הדבר בכל זה לבי"ד הגדול... ואם במשפטי ההלכה חשו לקבעם בספר שיהא מסור לכל אדם מחמת מה שיארע בסופו של דבר מן ההפסד...".
נוסיף את דברי הרב יוסף קאפח זצ"ל )בהערותיו למורה נבוכים(: "כל זה מדבר רבנו בימיו שעדיין לא התרחקו הרבה מסוגית התלמוד ודרכי חשיבתו, כל שכן בימינו שכל בעל תשובה
מדייק דיוקי דיוקין מדברי אחרוני אחרונים שכל בסיסו אינו אלא דיוקים ? אוירים ? מדברי אחרון שלפניהם עד שבמקרים מסויימים כשאדם מתבונן בהם רע עליו המעשה עד כמה
רחוקים ומופלגים הם מן הגמ' ורוחה".

לפי הרמב"ם יש חשש גדול בכתיבת תורה שבעל פה מחמת חשש טעות. אם התורה היתה נכתבת בספר, היא היתה מתפרשת בפירושים רבים, ובוודאי הטעות היתה מצויה. נוסף
על כך, בכתיבת התורה יש חשש גדול לשתי תורות שכל כת תחזק את ידיה על פי הבנתה בתורה הקדושה.
לכן, נתן הקב"ה את התורה בכתב יחד עם התורה שבעל פה, שהיא מסורה בידי חכמי ישראל. ונראה שזוהי משמעות ארון הקודש עם הכפורת והכרובים. ארון הקודש הוא התורה שבכתב, עליו מונחת הכפורת והכרובים להגנה על התורה הקדושה.
הכרובים שומרים שלא יפרשו את התורה בפנים חדשות שאינן פני התורה. יש בכך גם רמז לגן עדן לאחר חטא עץ הדעת, שנאמר )בראשית ג, כד(: "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן   עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים". הכרובים שומרים על עץ החיים, הכרובים שומרים על התורה.
והלוא בוודאי מוסרי התורה, הרבנים, הם הכרובים, וכפי שנאמר במלאכי )ב, ז(: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צ-באות הוא". רק רב שהוא מלאך ה' צ-באות, ראוי לשמוע את דברי תורתו. רק הוא ראוי לשמור על התורה שבכתב.
הקב"ה מסר למלאכים אלו לשמור את התורה. אלא, עדיין, נשאלת השאלה מה הקשר בין חטא העגל ובין שמירת התורה? על כך נשיב ונביא ממדרש רבה )פרשת כי
תשא, פרשה מז(: "אמר משה לפני הקב"ה למה אתה כועס עליהם לא שעשו עבודת כוכבים לא צויתם אמר לו הקב"ה בדיבור שני לא אמרתי לא יהיה לך אמר לפניו לא צוית אותם
לי צוית שמא אמרת להם לא יהיה לכם לי צוית אם עשיתי עבודת כוכבים מחני נא מספרך כשראה הקב"ה שנתן נפשו עליהם אמר בשבילך אני נותן להם את התורה שנאמר כתב לך
את הדברים האלה". נראה שבמדרש הנ"ל יש רמז לתוצאות המרות שיכולות לבוא מתוך כתיבת תורה שבעל פה. הרי בני ישראל שמעו מפי הקב"ה רק שתי דיברות, ובדיוק בשתי דיברות אלו הם חטאו – חטאו בחטא עבודה זרה. והטעות נבעה מתוך, כביכול, חוסר הבנה. הרי הקב"ה אמר "לא יהיה לך אלהים אחרים". הוא דיבר ביחיד, ולכן בני ישראל הבינו  הציווי למשה ולא לבני ישראל.
בוודאי שפשט דברי הקב"ה אינם מתפרשים כך, אולם כשרוצים ומתאווים לדבר כל שהוא, אז יגיעו להבנות שאינן כאמיתה של  תורה. הקב"ה הבין שאי אפשר למסור לעם ישראל את התורה כתובה, צריך שיהיו שומרים על התורה שידריכו את בני ישראל כראוי שלא יסלפו את דברי התורה.

אכן, התורה ניתנה כתורה שבכתב וכתורה שבעל פה, אך משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" הותר איסור כתיבת תורה שבעל פה. אי אפשר להשאיר את התורה בעל פה כתורה  בעל פה, שבכך תשתכח התורה. ורק אפשר לקוות שגם לאחר כתיבת הדברים, דברי התורה לא יתפרשו שלא כהלכה. כדי שנצליח במשימה זו, מוטלת עלינו המשימה לכתוב את דברי תורתנו בכתיבה ברורה ומובנת לכל אחד.