ניצטוינו בתורה לזכור ימות עולם, להבין לאשורם את פרטיהם, ולהפיק מכך את הנצרך לנו, והתורה פרטה בהדגשה מיוחדת את פרשת דור הפלגה, כדי שנזכור את חטאם, מה עשו ומה עלה להם:
"זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם, יצב גבלת עמים למספר בני ישראל"[1].
"'בהפרידו בני אדם' - כשהפיץ דור הפלגה, היה בידו להעבירם מן העולם, ולא עשה כן, אלא יצב גבולות עמים קיימם ולא אבדם"[2].
אך כשמעיינים אנו בחטא דור הפלגה, תוהים אנו מה היה חטאם, ועל מה נענשו? ושמא לא חטאו כלל, ובלשון חז"ל: "מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה לא נתפרש"[3].
וענינו תרות להבין פשר חטאם, בעקבות מפרשי הפשט, דורשי הדרש ומעמיקי הסוד, והנה "רודפי הפשט" כביטוי הרמב"ן פירשו שרצו הם להתאחד ולהיות במקום אחד, והמגדל הוא אות וסמל שידעו להיכן לילך ואיה מקומם:
"והנה הכתוב גלה חפצם, וסוף דעתם לבנות עיר גדולה למושבם, ולבנות מגדל גבוה להיות להם לאות ולשם ולתהלה, לדעת מקום העיר לההולכים חוצה כרועי המקנה ... ואלה הבונים ראו בעצתם שלא יפרדו, והשם לא יעץ כן, והם לא ידעו"[4].
לא חטא ועונש יש כאן, אבל יש כאן מחשבה תמימה, לאחד את כולם, ולפיכך הקב"ה אכן לא הענישם, אלא כדי לקיים את הגזירה האלוקית, הקב"ה פזרם ובללם על פני כל הארץ, כי מחכמתו יתברך ראה שלא טוב היות כל בני האדם במקום אחד, שכן אם יהיו במקום אחד, או- אז אפשר שישלוט שם אדם אחד בעל דעות נפסדות, וישליט את דעותיו הכוזבות על כל אנשי העיר, או דרך משל, אם יהיה אדם בסכנת חיים מפני הקמים עליו להורגו מאנשי העיר, לא יהיה לו לאן לברוח, ולכך רצון הבורא, שהעולם לא יהיה כולו במקום אחד. וכך ניסח את הדברים הר"ן בדרשותיו שנקט כרודפי הפשט:
"ואין ספק שאותם צדיקים, שהיו יחידים בדורות ההם, היה להם חילוק האומות והממשלות לטוב ולתועלת, כי כאשר תצר להם האמונה באיזה מלכות, ישוטטו אל ארץ אחרת, שיוכלו שם לעבוד ה' יתברך כרצונם כאשר קורה לנו בגלותנו היום, כי כאשר נתחדש שמד בארץ ישמעאל נסו פליטיהם אל ארץ אדום ... והנה אלה האנשים בעת ההיא, לא חטאו בדבר במעשה ולא במחשבה, אלא ה' יתברך שהוא צופה ומביט למרחוק, ירד למה שיימשך מקיבוץ האנשים הרעים, והוא אומרו 'וירד ה' לראות את העיר וגו' ' כלומר ירד והשגיח למה שיימשך ממנו, ואם לעת עתה אין רע, אמנם הכינוס היה רע להם ורע לעולם ... כי היה לעובדי ה' יתברך מפלט, מה שלא יהיה כן אם תימשך הסכמתם ..."[5].
הפצת העם על פני כל הארץ, נתפרשה להם למבקשי הפשט, לא כעונש אלא כהתערבות ה' במעשה הבריאה, למען השלמת צורת הבריאה.
יש בנותן טעם להביא את דברי הנצי"ב מוולוז'ין, אשר פרש את יריעתו לבאר, מתי ההשגחה העליונה מתערבת בנעשה בעולם העשיה, ולא מניחה ש"עולם כמנהגו ינהג"[6], הוא כאשר משחיתים את תכלית הבריאה, כמו בדור המבול שהתנהגו בחמס וגזל, ומטרת העולם היא ש"עולם חסד יבנה"[7].
"וכן דור הפלגה בשביל שבקשו עצה לבלתי לפוץ על פני כל הארץ, והדבר הזה הוא נגד תכלית הבריאה, שנוצרה להיות ארץ נושבת כדכתיב, לא לתהו בראה לשבת יצרה, ובפירוש אמר ה' לנח ובניו אחר המבול 'שרצו בארץ ורבו בה' ואותו הדור בקש עצות, איך להשבית זאת התכלית ... וברוך הוא חכם הרזים שברא את אישי בני האדם נפרדים בדעותיהם, והמה דור הפלגה עשו ביניהם דברים אחדים בדעה אחת ... וכאשר שינו תכלית הבריאה והצורה האנושית, באה ההשגחה ותבלבל את מחשבתם"[8].
כך נתפרשה לדורשי הפשט סוגיית דור הפלגה, לא כחטא ולא כעונש, אלא כרצון לאחדות, ואחדות זו היא אשר היתה משנה את מגמת הבריאה.
אך יש להעיר על פירושם זה את שאלת הרמב"ן:
"ואם כדבריהם יהיו טפשים, כי איך תהיה עיר אחת ומגדל אחד, מספיק לכל בני העולם? או שמא היו חושבים שלא יפרו ושלא ירבו, וזרע רשעים יכרת"[9].
זאת ועוד, הן מנהיגו של דור הפלגה היה נמרוד[10] - עליו אמרו חז"ל ש"הוא יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו"[11], ומעלה גדולה נתנו בו, והיאך עלה על דעתו מחשבת סכל שכזאת שאפשר יהיה לקבץ את כולם סביב מקום אחד. ובאים אנו לשמוע את דרשת חז"ל בסוגיא זו שהביאה רש"י על אתר:
" 'ודברים אחדים', באו בעצה אחת, ואמרו לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה, דבר אחר על יחידו של עולם, דבר אחר ודברים אחדים, אמרו אחת לאלף ושש מאות חמשים ושש שנים, הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות"[12].
וכתמיהתנו על מבקשי הפשט, כן יקשה על דורשי הדרש, וכי מי שיודע את רבונו, האם סבור הוא שיוכל לבנות מגדל ולערוך עמו מלחמה? או שמא יצליח לעשות סמוכות לעולם לבל יתמוטט?
"כי לדברי מי שאומר, שהיתה הסמכתם לעלות לרקיע, הוא מן התימה איך הסכימו כל בני עולם בשטות כזה, ולו חשכו ראותם ועוורו עיני שכלם, היה ראוי להיות פתיותם מציל אותם מן העונש ... ועוד, כי אילו פשטו יד בעיקר, איך הספיק עונשם להפיץ אותם לבד"?[13]
יתירה מזאת הן הכתוב מעיד, שאם הקב"ה לא היה מתערב במעשי דור הפלגה היו הם מצליחים במעשיהם.
"ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"[14].
ואם כפירושו של רש"י, למה לבורא להתערב במעשיהם, יניח אותם לעשות כמעשיהם, הן בין כה וכה לא תצלח מחשבתם, אך הכתוב מעיד שהם יכולים לעשות כמעשיהם "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות".
וסרים אנו לעסוק בתורת הסוד אשר הביאה הרמב"ן בפרשתינו:
"... אבל היודע פירוש שם, יבין כוונתם ממה שאמרו ונעשה לנו שם, וידע כמה השיעור שיזמו במגדל לעשותו, ויבין כל הענין, כי חשבו מחשבה רעה, והעונש שבא עליהם להפרידם בלשונות, ובארצות מדה כנגד מדה, כי היו קוצצים בנטיעות, והנה חטאם דומה לחטא אביהם, ושמא בשביל זה דרשו 'אשר בנו בני האדם - אמר רבי ברכיה, מה בני חמריא בני גמליא, אלא בנוי דאדם קדמאה וכו' '[15]. והסתכל כי בכל ענין המבול הזכיר "אלהים" ובכל ענין הפלגה הזכיר השם המיוחד, כי המבול בעבור השחתת הארץ, והפלגה בעבור שקצצו בנטיעות, והנם ענושים בשמו הגדול, וזה טעם הירידה, וכן במדת סדום, והמשכיל יבין"[16].
ואזנינו כרויות להבין את עמקי הסודות שהזכיר הרמב"ן, ומדוע במבול נזכר אלקים, ובחטא הפלגה הזכיר השם המיוחד, ומה טיבה של קציצת הנטיעות אשר הזכיר הרמב"ן, וזוכרים אנו אף את דברי הרמב"ן בהקדמתו לבראשית "בגדול ממך, אל תדרוש בחזק ממך בל תחקור" גם יודעים אנו נאמנה, כי למוד הפשט הדרש והסוד, הם לא אופנים שונים של למוד התורה, אלא אותם פנים אם בראיה חצונית, או להבין את שורשי ועומקי הדברים המתגלים בסודם.
 

"וימאסו בארץ חמדה"
"ויהי בנסעם מקדם, וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם"[17].
נסעו הם לארץ שנער, אך מנין נסעו הם? ומאין הם באו? חז"ל גילו לנו את המקום בו שהו הם, ודומה שמכך נוכל להבין אל-נכון את שורש חטאם:
"והיו כלם עם אחד, ולב אחד ושפה אחת, שנאמר 'ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים' ומאסו ארץ חמדה, שנאמר, 'ויהי בנסעם מקדם' הלכו לארץ שנער ומצאו שם ארץ גדולה ורחבת ידים וכלה מישור וישבו שם שנאמר, 'וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם' "[18].
פשר הדברים מתבארים לנו ע"י דברי הרמב"ן, אשר הסביר כי אינה דומה השגחת ה' על ברואיו בארץ ישראל, להשגחתו בכל הארצות, שכן בכל הארצות נתן ה' מזלות ומלאכים להיות שרים עליהם, לא כן בארץ חמדה, השגחתו היא ע"י הבורא יתברך בעצמו, נחלת ה' המיוחדת לו:
"אבל סוד הדבר בכתוב, שאמר 'בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ה' עמו וגו', והענין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע, כאשר נודע באצטגנינות, וזהו שנאמר 'אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים' (דברים ד', יט'), כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם ... והנה השם הנכבד הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו, המיחד שמו זרע אוהביו ..."[19].
השגחת ה' הישירה בארץ ישראל גורמת גם לתגובת ה' חמורה יותר, כמי שמואס במלך בפלטרין של מלך, ולכך הארץ מקיאה את יושביה בגין חטאי עריות, שכן מחמת השגחת ה' הישירה בארץ זו, לא תסבול הארץ חוטאים כאלה, וכיוצא בדבר פירש הרמב"ן את עונשה של סדום:
"ודע כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה', ואינה סובלת אנשי תועבות ... כי יש באומות רעים וחטאים מאד, ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה' ..."[20].
מאיסת אנשי דור הפלגה בארץ-חמדה, מתפרשת לנו שלא רצו הם באותה השגחת ה' הישירה, לא רצו הם בתלות הבלעדית בפני הבורא, ללא אפשרות לקבוע את גורלם בידיהם, הנסיעה לארץ שנער משמעותה נסיעה מקדמונו של עולם, הם שאפו לשלוט על כל הנעשה ביקום, ללא התערבות הבורא, ואכן הדבר הזה אפשרי, אם נעשה הוא שלא בארץ ישראל, שכן הבורא הכין בבריאתו את כל סודות הטבע, כדי לרפאו ממחלות ומפגעי הטבע, ואילו היו כל בני אדם מתאחדים במטרתם ובכספם לרפא מחלות חשוכות מרפא, אין ספק שתוך זמן קצר היו מצליחים במשימתם.[21] ואם נבא ונשאל מה פגם יש בכך? הרי לכך ברא הקב"ה את עולמו שנשתמש בו לצרכנו, פה מקום אתנו להביא את דברי הגמרא במסכת ברכות:
"תנו רבנן ששה דברים עשה חזקיהו המלך, על שלשה הודו לו, ועל שלשה לא הודו לו. על שלשה הודו לו: גנז ספר רפואות והודו לו, כתת נחש הנחשת והודו לו, גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו"[22].
ובטעם גניזת ספר הרפואות פירש רש"י:
"לפי שלא היה לבם נכנע על חולים, אלא מתרפאין מיד"[23].
והרמב"ם בפירושו למשניות הרבה להקשות על פירושו של רש"י:
"ואתה שמע הפסד זה המאמר, ומה שיש בו מן השגיונות, ואיך יחסו לחזקיהו מן האולת, מה שאין ראוי ליחס כמותו לרעועי ההמון, וכמו-כן לסיעתו שהודו לו, ולפי דעתם הקל והמשובש, האדם כשירעב וילך אל הלחם, ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק, חולי הרעב. א"כ כבר נואש ולא ישען באלהיו, נאמר להם הוי השוטים, כאשר נודה לשם בעת האכילה, שהמציא לי מה שישביע אותי, ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים, כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חליי כשאתרפא ממנו"[24].
נתקשה הרמב"ם מה חסרון בזה, אם היו להם רפואות ונשתמשו בהם, הן לשם כך ברא הקב"ה את רפואותיו כדי שישתמשו בהם, וכשם שהקב"ה יצר את מזונות האדם כדי שישבע מהם. על-כן מפרש הרמב"ם שספר הרפואות שגנז חזקיה היה ספר של "תרופות שוא" שאינן על דרך חכמת הטבע.
מרן הראי"ה קוק כחכם יודע פשר מיישב את המחלוקת שבין הרמב"ם לרש"י, לדעתו אכן ההנהגה הרגילה של האדם היא כדברי הרמב"ם, ושהאדם ישתדל להתרפאות בדרכי הטבע, אך צריך שידע לייחס כל זה לבורא שברא כל זה "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל"[25]. ברם בדורו של חזקיה, אחר שמלך אביו אחז, והשכיח שם שמים מעם ישראל סגר הוא את כל בתי הכנסיות ובתי המדרשות, ידע חזקיה שבדור כזה לא ייחסו את התרופות לבורא, וע"כ גנז את ספר הרפואות כדי שירבו בתפילה.
"אמנם בנפול העם ממעלתו, ונשקע בהבלי החומר ואת פועל ה' לא יביט, אז בהרבותו השתדלות לא יכיר כלל יד ה', ויאמר כי 'ידי הושיע לי' (שופטים ז', ב'), ולא יבא בהנהגה טבעית אל שלמותו ... מצא כי יותר ירויח העם בהטבתו המוסרית ע"י שיתרגל לבקש הצרכים הנוגעים עד הלב, שהיא רפואת חולי מאת ה' ע"י תפילה, ממה שיפסיד מחסרון החיפוש בדרכי הרפואה הטבעים ... עד שיתרומם שכלם לדעת את ה' ג"כ בדרכי הטבע שהוא כולו פועל ה' ומעשה ידיו ..."[26].
דור הפלגה רצו להשתמש בכל דרכי הטבע, אך לא לייחסם להקב"ה, מיאנו הם לזכור את ה' אלקיך הנותן לך כח לעשות חיל, לזה קרא הרמב"ן "קצוץ בנטיעות" - פירוש לקצץ את פירות האילן משורשו, לנתק את תנובת הטבע מבוראה, הוא אשר כתב הרמב"ן שבפרשת דור הפלגה נזכר שם הוי"ה, בנגוד לדור המבול שנזכר שם אלקים, שכן כל מלחמתם היתה להפריד את עולם הטבע מהנהגת שם הוי"ה ללא השגחתו המיוחדת, המשדדת ומשנה את דרכי הטבע כרצונו. ולפיכך נסעו הם מארץ ישראל, כי ידעו הם בעלי דור דעה זה שבארץ אשר עיני ה' אלקיך בה, אי אפשר להתנהג בהנהגה זו לפי כוחות הטבע.
הוא הוא פירושם של דורשי הדרש, המובאים ברש"י לפיו רצו אנשי דור הפלגה להלחם ביחידו של עולם, לא במובן הפיסי, אלא רצו הם את ההנהגה, כמי שאינו נצרך חלילה, הוא אשר פירש רש"י שרצו לעשות סמוכות לעולם, כאמור להמנע מכל פגעי הטבע, ע"י כח אחדותם.
וזוהי גם כוונת "רודפי הפשט" שביארו - כי בקשו אנשים אלו אחדות, זהו אכן רצונם החיצוני, אלא שדורשי הדרש ביארו את מה שהניע אותם לכך - להלחם בדרכי הטבע, ובעלי הסוד גילו כי מניעיהם הפנימיים היו מתוך רצונם להנתק מכבלי ההשגחה, ולשלוט בנעשה כרצונם. ומעתה מבוארים לנו מקראי קדש "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" (בראשית יא', ו') ולפיכך הפיצם על פני כל הארץ.
אכן, לעתיד לבא שיתרומם שכלנו לדעת את ה' גם כן בדרכי הטבע, נוכל להשתמש בכל דרכי הטבע וליחסם לבורא "ונתתי לך אוצרות חשך ומטמני מסתרים למען תדע כי אני ה' הקורא בשמך אלקי ישראל"[27].