^*השאלה

מזה כמה וכמה שנים מסופקות בחנויות עוגיות הכשרות לפסח אשר נילושו ביין. והתעורר ויכוח גדול בין פוסקי זמננו על דבר כשרותן. בשיעור זה נעסוק בצדדים השונים של סוגיא זו.

1. מצה עשירה בתלמוד ובראשונים

גרסינן בפרק כל שעה (פסחים לה ע"א):

אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת... מאי טעמא דריש לקיש? א"ל, דאמר קרא "לא תאכל עליו חמץ", דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה חייבין על חימוצו כרת, והא הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו דהויא ליה מצה עשירה - אין חייבין על חימוצה כרת.

עולה מהגמרא שמי פירות אינם מחמיצים, אך לכאורה הדברים אינם עולים בקנה אחד עם הברייתא לקמן (דף לו ע"א):

והתניא אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש, ואם לש - רבן גמליאל אומר תשרף, מיד וחכמים אומרים יאכל.

מבואר ממקור זה, שאדרבה מי פירות מביאין לידי החמצה, ולכן לר"ג עיסה הנילושה בהם תישרף, ולחכמים תאפה מיד בטרם תבוא לידי חימוץ. אך אין הקושיא עומדת ללא פותר, משום שרש"י תירץ,[1] שכל דברי ר"ל שמי פירות אינם מחמיצים אינם היתר לכתחילה, אלא לומר שאין עליו חיוב כרת. תוס' הביאו את פתרונו של רש"י, אך הקשו מהגמ' לקמן (דף מ ע"א) שנחלקו אמוראים בדבר חצבא דאבישנא (=כד שמייבשים בו קליות חיטים) האם אותם מים של הקליות מביאים לידי חימוץ? היכא שפיו של הכד כפוף כלפי מטה – לית מאן דפליג דשרי, הואיל והמים זבין חוץ לכד ואינם נבלעים וממילא לא מביאים לידי חימוץ. נחלקו היכא שפיו של הכד זקוף כדרכו, אביי סבור שהמים יביאו לידי חמוץ, אך א"ל רבא לו יהי כדבריך, אך כיוון שאלו מי פירות (נוזלי החיטה עצמה) – אינם מחמיצים.

אמר אביי האי חצבא דאבישנא סחיפא שרי זקיפא אסור רבא אמר אפילו זקיפא נמי שרי מי פירות נינהו ומי פירות אינן מחמיצין.

ומדברי רבא שזקיפא נמי שרי, משמע דשרי לכתחילה, ונפל פיתא בבירא. לכן נתנו התוס' פתרון אחר לחילוק בין הסוגיות: בין לישה ומי פירות גרידא שמותרת לכתחילה, לבין לישה עם מי פירות בתוספת מים חיצוניים. וכך היא הצעתה של המשנה: דברי ר"ל שאין מי פירות מחמיצים איירי כאשר אין מים חיצוניים בעיסה, ואילו בברייתא שעולה ממנה שמי פירות מחמיצים מיירי כאשר נילושה העיסה בנוסף למי הפירות מים חיצוניים. ויוצא שמי פירות עם מים חיצוניים חמורים יותר מעיסת קמח עם מים גרידא (בתוצאה הכימית של זמן החימוץ), שמי פרות עם מים חיצוניים ממהרים להחמיץ. אך מהבחינה ההלכתית יוצא לפי ר"ת שמי פירות עם תוספת מים אינם באים לכלל חימוץ גמור שיתחייב בו כרת, אלא הם רק באזהרה.

ומצאנו חברים לשיטת ר"ת בביאור הסוגיה, שכן הרמב"ם כתב (פ"ה מחמץ ומצה ה"ב) וז"ל:

חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלבד בלא שום מים - לעולם אין באין לידי חמוץ אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח[2] הבצק מותר באכילה. שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין. ומי פירות הן כגון יין וחלב ודבש ושמן זית ומי תפוחים ומי רמונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין. והוא שלא יתערב בהן שום מים בעולם. ואם נתערב בהן מים כל שהוא הרי אלו מחמיצין.

אך אין לכחד, שהרמב"ם חולק על שיטת ר"ת, בזה שמי פירות שנוספו להם מים שהרמב"ם סבור שיש בהם חמוץ גמור ודינו בכרת, מדלא חילק. וכ"כ הביאוה"ל (תסב, ב). הראב"ד בהשגות, העיר שדברי הרמב"ם שמי פירות אין בהם חשש ומותרים לכתחילה - אינם מוסכמים בפי הכול שיתכן שאמנם אין בהם כרת, אך מ"מ לאו איכא. והסביר המ"מ שכוונת לשיטת רש"י, אך כתב שהגאונים ומרבית הראשונים בשיטת התוס' עומדים[3]. ואף בדעת הראב"ד, יש לחקור-חקוֹר מהי שיטתו? האם מה שהעיר על הרמב"ם היינו פסיקת הלכה (מהר"ם חלוואה, פסחים לה.) או שמא כתב בתור הערה שיש דעה החולקת (כ"ד הרשב"א בתשובה ח"א, סי' שלג) ויוצא לפי דבריו ששיטת רש"י היא שיטה יחידאה.

ובזאת נוכל לגשת אל השולחן ערוך (תסב, א), שפסק כשיטת ר"ת והרמב"ם:

מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל ומותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פירות אפילו שהתה כל היום אבל אין יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצה עשירה וקרא כתיב לחם עוני. הגה (סעיף ד): ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות ואפילו לקטף המצות אין נוהגין רק לאחר אפייתן בעודן חמין ואין לשנות אם לא בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הצריך לזה:

הפתח היחיד שהתיר הרמ"א באכילת מצה עשירה הוא לחולה וזקן, וגם בזה העיר המ"ב (ס"ק יט): "מיהו יאפם מיד ודוקא במי פירות לחודייהו אבל במי פירות עם מים אין ללוש לכתחלה אפילו בשעת הדחק". בביאור הגר"א נתן שני נימוקים באמתחתו בסיבת חומרת הרמ"א: א. דחוששים להנהו פוסקים (רש"י ומהר"ם חלוואה) דס"ל דמי פירות נמי מחמיצים. ב. וגם סיבה טכנית, דחוששין שמא נתערבו במהלך הלישה מים רגילים במי הפירות, ואז ימהרו להחמיץ.[4]

מרן השו"ע (סימן תמד, א) עסק בדין ערב פסח שחל להיות בשבת, והבעיה היא שמצד אחד לא ניתן לאכול חמץ עוד לפני חצי היום, ומאידך גם לא ניתן לאכול מצה – כדי שיאכל מצה לתיאבון בלילה. וכתב שבסעודה שלשית יאכלו מצה עשירה. והגיה הרמ"א: "ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, יקיים סעודה שלישית במיני פירות, או בבשר ודגים".

הנוב"י (מהדו"ק סימן כ"א) תמה, על מה הרעיש הרמ"א? הרי גם אם נקבל את שיטת רש"י, הוא רק מליל חג הפסח דאיכא חיוב כרת, אך בערב הפסח גם לרש"י אין להחמיר. נוסף ע"כ העיר, שלא מצא אחד מהפוסקים החשובים שחש לשיטת רש"י, ומדוע היה לרמ"א לחוש לשיטה יחידאה? אך אחר המחילה, מצאנו חברים לשיטת רש"י, ונעלמה מעינו הבדולח מה שכתב השלטי גיבורים (י: מדפה"ר) בשם הסמ"ג, שמי פירות מחמיצים. וכן דעת רבינו יצחק בר שמואל מבעלי התוס', שהיה ירא להתיר מי פירות לבדם משום שהיה הירושלמי מחמיר הלכה למעשה. וכבר ראינו שמהר"ם חלוואה כתב בדעת הראב"ד, שבשיטת רש"י עמד.

אם עד כה נסכמה, נראה שהספרדים מותר לאכול מצה עשירה, וכפי שהעיד הברכ"י (סי' תסב) בשם סבו ר' אברהם אזולאי, שכך היה המנהג בירושלים מדור דור, ועוד רבים מפוסקי ספרד. אך האשכנזים מחמירים בזה.

1. מצה שמורה משעת קצירה וטחינה

השו"ע כתב (תנג, ד)"החטים שעושים בהם מצת מצוה טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה ולפחות משעת טחינה ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק". יש שתי נקודות העולות מדברי מרן: א. כל המושג של שמירת חיטים הוא דווקא לצורך מצת מצווה של הלילה הראשון. ב. גם זה אינו מדינא אלא שטוב הדבר. הפר"ח העיר על שתי הנקודות הללו שההיפך הוא הנכון. ששימור משעת קצירה הוא לעיכובא בכל ימי הפסח ולא די בשימור משעת טחינה אלא משעת קצירה. הברכ"י (סי' תנג אות ח) שכתב שטוב לאכול מצה שמורה כל שבעת ימי הפסח. ודייק מהרי"ף שהוא דין ששייך בכל ימי הפסח, ודלא כהשו"ע:

רבא אמר להו להנהו דמהפכי כיפי (לאותם שמהפכים את העומרים בימי הקציר) כי מהפכיתו - הפיכו לשום מצווה - אלמא קסבר שימור מעיקרא מתחלתו ועד סופו בעינן (פסחים מ ע"א).

מהגמרא עולה, שהשימור של החיטים יהיה לשום מצוות מצה שהיא בלילה הראשון וכדברי השו"ע, אך הרי"ף (יב ע"א) גרס בגמרא 'הפיכו לשום מצה', והאחרונים דייקו שלרי"ף[5] אין מושג כזה של מצה לשום מצווה. והצורך של שמירת המצה הוא לכל ימי החג. הבאוה"ל הביא שהגר"א היה נזהר לאכול מצה שמורה כל ימי החג, ומטעם שמא ירד עליהם מים שלא במחובר.[6]

ולענייננו: באחד ממרכיבי עוגיות מצה עשירה הנמכרות בחנויות - לפי מה שרשום באריזה הוא 'קמח למצה', דהיינו קמח רגיל שהוא שמור ללישת מצת יין, אך איננו שמור משעת קצירה. ולאור הדברים דלעיל מי שמקפיד על מצה שמורה כל ימי הפסח, יתקל בבעיה באכילתה גם לספרדים.

1. החמצה שלא ע"י מים

בשו"ת בנין אב (לראש"ל הרב אליהו בקשי-דורון שליט"א) כתב שהתגלתה בעיה הלכתית בעוגיות אלו הנמכרות בחנויות: על מנת שלא יצאו העוגיות קשות ובלתי-אכילות - הוסיפו מהנדסי המזון חומר הנקרא 'אמוניום קרבונט', שהוא סוג של מלח, שבטמפרטורה של שישים מעלות, הוא מתפרק בין היתר לפחמן דו-חמצני, מה שיוצר כיסים אווריריים היוצרים פריכות בעוגיות.

נשאלת השאלה, האם יש אפשרות מלבד מים וקמח ליצור החמצה.

מי שדן בארוכה בשאלה הזו, הלא הוא בעל החֹק יעקב (תסב, אות ה), דייק ע"פ הגהות אשר"י (פ"ב מהל' ע"ז) שכתב בשם רבינו אפרים בדבר האופה פת שנתחמצה בשמרי יין נסך. הדיון סובב אחר הלכות יין נסך, שכידוע יין נסך אסור באכילה ובהנאה. האם שמרי היין נחשבים כיין - והפת אסורה באכילה, או שמא אינם יין ומותרת באכילה. רבנו אפרים התיר את הפת באכילה, וזאת על סמך חילוק בין שמרי יין ליין. ובפשר החילוק כתב: יין הם מי פירות שאינם מחמיצין, ועצם זה שהפת הוחמצה ע"כ ששמרי יין אינם יין, אלא חשובים כמים. הרב חק יעקב (שם) תמה, הלוא שמרי היין באים מכוח היין ועצם זה שהיין אסור בהנאה גם שמרי היין אסורים, ואין שום הוכחה מהחמצת הפת, משום שהפת ההיא נילושה גם במים, ולמדנו שמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ יותר ממים גרידא. וכתב ששיטת רבינו אפרים היא שיטת יחיד שאין לסמוך עליה.

הבית מאיר (תסב, סק"ג) והביאור הלכה (תסב, ללוש ביין) העירו מדברי תוס' (כח ע"ב) מפורשים, העומדים בניגוד לחוק יעקב, וז"ל התוס':

אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מנין תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו. פי' ריב"א מחמת דבר אחר דלאו מינו, דעל ידי שאור מיקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו וכו', אלא כגון שנתחמץ על ידי שמרי יין שמייבשין השמרים בתנור כאשר עושין בארץ אשכנז ול"ד לעיסה שנילושה ביין דלית ביה כרת ויש בה לאו.

והרי להדיא שלשמרי יין יש לימוד מיוחד שהוא חימוץ גמור, מה שאין כן יין שאינו חמץ. מכאן ראיה שיש החמצה שלא ע"י מים, ויש להודיע למפעל שלא לתן את החומר הנ"ל לתוך העוגיות. וכך הייתה דעת הגר"מ אליהו זצ"ל, שיש בזה חשש חמץ, וממילא אף דין חמץ שעבר עליו הפסח.

אמנם הגר"ע יוסף זצ"ל (יבי"א ח"ט סי' מב) וכן הגרש"מ עמאר שליט"א (שמע שלמה ח"ד סי"ג) כתבו בזה שתי נקודות קולא:

א. יישוב שיטת החוק יעקב: ראשית, האור שמח (פ"ה מהל' חמץ ומצה ה"ב) כתב[7] שדברי התוס' אמורים באופן שמייבשים את השמרים בתנור, וע"כ צריך שיהיו נוזלים ע"מ לגבל עיסה, ואחד מן השניים: או שלשו אותה במים או שלשו אותה במי פירות. וע"כ מיירי במים ויין, וכשיטת ר"ת שעיסה הנילושה במים ויין יש בה לאו. שאל"כ מדוע שיהיה לאו באכילתה, הרי להדיא למדנו בדברי התוס' שהנילושה ביין מותרת לכתחילה. ובאו לחלק בין מצה העשויה מיין ומים שהיא בלאו, לבין מצה העשויה משמרי יין ומים שיש בה חימוץ גמור והיא בכרת. ולפי"ז אין כל קושי לשיטת החוק יעקב, שגם התוס' דיברו בעיסה שנילושה במים. וממילא אין לימוד להחמצה שלא ע"י מים. ועוד: בשו"ת שואל ומשיב (מהדו' תליתאה, ח"א סימן קכב) כתב שריב"א סובר כרש"י, שמי פירות מחמיצין ללאו ולא לכרת. וממילא החוק יעקב נשען על משענת רוב הראשונים שלמדנו שאין מי פירות מחמיצים.

ב. יש מקום לומר שאף לשיטת האומרים ששמרי יין מחמיצים, ניתן לחלק בינם לבין החומר בנידון דידן הנקרא 'אמוניום קרבונט', שיש לומר שאיננו מחמיץ אלא מתפיח. והבאנו לעיל (הערה 2) שלפי הרמב"ם מה שמביא לידי חמץ הוא ההחמצה ולא ההתפחה.

בהגדרת החמצה טבעית: כאשר קמח דגן בא במגע עם מים, האנזימים שיש בקמח מתפרקים לסוכר ע"י ההתרכבות של החומרים. וישנם תאים של שמרים טבעיים בתוך הקמח המפרקים את הסוכר לפחמן וכוהל. הגלוטן שבחיטה יוצר חומר דביק בעיסה, המונעים מהפחמן הדו-חמצני לצאת החוצה, וזה מה שיוצר את התפחת העיסה.

אך כאשר מייבאים את הגזים ממקור חיצוני לקמח, אין זה ההחמצה שדיברה תורה, והוי כמו ניפוח עיסה ע"י משאבה. במגע עם החומר הנידון הקמח עצמו אינו עובר תהליך תרכובת טבעית, מה גם שאינו בא במגע עם מים, אלא עם היין שאינו גורם החמצה. ולפ"ז גם למחמירים בשמרי יין, יתכן שיודו בחומר זה שאינו אסור - משני טעמים: האחד, לפי שאיננו תהליך החמצה, והשני שלרמב"ם התפחה איננה כ"א סימן אפשרי לחמץ, ואינה סיבה לחמץ.

1. למעשה

הרוצה לסמוך ולאכול מן העוגיות הנ"ל, יש לו אילני רברבי לסמוך עליהם. אך כיוון שמוצר זה איננו בסיסי אלא 'מן המוֹתרוֹת בפיך', ובפרט לנוהגים שלא לאכול קמח שאינו 'שמורה משעת קצירה' וכנ"ל, נראה שעדיף למי שלא זקוק לכך לוותר עליהן. וכמו שמצאנו שכתב האר"י ז"ל שבחג הפסח נוהגים להחמיר בהרבה דברים, ואין לזלזל בשום חומרא.