בראש ספר ויקרא נכתבה האות אל"ף זעירא, ורבים מן הפרשנים דרשו את עניינה של אל"ף זו המבטאת את מידת הענווה הייחודית אצל משה רבנו, וכך כתב בעל הטורים: "שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף וכתבה קטנה" מעמדו של משה רבנו נקבע לדורות שמחד גיסא הגיע לפסגת מט' שערי חכמה, ומאידך גיסא העיד עליו ה' "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב', ג'), שבעניין זה נאמר בילקוט שמעוני (ויקרא רמז תכז) "משה ברח מן השררה... אמר לו הקב"ה חייך יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית ללמד לבני טומאה וטהרה ולהזהירן היאך יהיו מקריבין קרבן לפני הוי ושפל רוח יתמוך כבוד (משלי כט', כג') זה משה שנאמר "ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו" (תהל' ח', ו'). "מידת הענווה משובחת היא ביותר והיא המידה הטובה מכל המידות, וכפי שציין הירושלמי (שבת א', ג') "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייסה" וחכמים צוו באבות (ד', ד') "מאוד מאוד הוי שפל רוח", והוסיף הרמב"ם בהקדמה לפרוש המשניות כי דווקא רבי יהודה הנשיא זכה לערוך את ששה סדרי משנה לפי שהיה בתכלית הענווה, שפלות הרוח והרחוק מן התאוות. כמו שאמרו בסוטה (מט:): "משמת רבי בטלה ענווה".

וכך ביאר המהר"ל (תפארת ישראל פרק כג'): "וכאשר אתה מעיין מה ענינו של משה אצל תורה, תמצא כי מדרגת משה שהוא אומר מה אני שתינתן התורה שהיא השכל הפשוט על ידי, בשביל שהיה ממעט עצמו הוא ראוי אל התורה". אולם נראה שיש להציב תמרור אזהרה מפני ענוות יתר העלולה לגרום לאדם לראות עצמו בלתי ראוי להקשות, לבקר, לחלוק, להוסיף ולפרש על דברים שנאמרו ע"י קדמונים, וכך עלול האדם להסיר מעצמו אחריות ומחויבות, והגרוע מכול עלול האדם להרגיש כלפי זולתו שאין בו מעלה. חכמי ישראל לדורותיהם התייחסו לגאווה חיובית, והביעו ביקורת נגד ענווה פסולה, התנ"ך מהלל ומשבח את יהושפט מלך ישראל "ויגבה ליבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב', יז' ו') כך פירש רבי יעקב עמדין בהקדמה לסידורו בית יעקב "יש גאווה אחרת רוחנית טובה מאוד... יש לנו ללכת אחר מידותיו יתברך כל האפשרות גם בזה להתגאות על מה שלמטה ממעלתנו... וכל מה שהאדם נלכד במצודת יצר הרע בא לו מחמת ששונא יחוסו הנורא והנפלא כי בן מלך הוא... לפיכך עצה גדולה וחשובה היא "מי לה' אלי". ידע ישראל כי ה' הוא מתגאה בו... והוא שהכתוב משבח את יהושפט ויגבה ליבו בדרכי ה'. שׂוּמה עלינו להגדיר מהי הגאווה הפסולה ומהי הגאווה הנדרשת והמחייבת מן האדם להתנהג בה: עומד על כך רבינו בחיי בספרו חובת הלבבות (שער הכניעה פרק ט'): "וכל גאוה שתהיה מחמת הגופיים היא - מרחקת הכניעה מן הלב... כשמתגאה החכם בחכמתו והצדיק במעשהו הודאה לגודל טובת הבורא עליו בהם ושמחה בעבורם, ויגרם לו להוסיף ולהשתדל בהם... מודה לאלהים על מה שחננו מן המעלות...וזאת הגאוה אינה מתנגדת לכניעה ולא מרחקת אותה ובכמוה אמר הכתוב על יהושפט: ויגבה לבו בדרכי ה'... ".

העובד את הקב"ה באהבה וביראה צריך להכיר מעלתו וחשיבותו, ובכך ישתדל ויתחזק לשמר מעלה זו ולהתנהג בה תמיד, ישנה ענווה כמו של משה ואהרון, שביטלו עצמם לרצון ה' "ונחנו מה" (שמות טז' ז') אין לנו שום עצמיות, זוהי ענווה טובה אבל ישנה גם ענווה של יצר הרע, שהוא אומר לאדם הרי ממילא לא תהיה גדול בתורה, ואם כן מה יש לך ללמוד כ"כ הרבה? זוהי ענווה פסולה.

גדולי ישראל הדגישו והחשיבו מאוד את מידת הענווה כיסוד בעבודת ה', וכן הצריכו את ההנהגה המחייבת מצב "ויגבה ליבו בדרכי ה'" שילך האדם בגאון ואל יבוש מפני המלעיגים כיוון שהאדם המפנים בקרבו את מעלתה של ההליכה בדרך ה', היא נוסכת בקרבו להט בלימוד התורה ולקיום מצוותיה מתוך הידור ושמחה. וכך כתב הראי"ה זצ"ל (מידות הראי"ה ענווה ח') "לפעמים אין צריכים להתיירא מגדלות, שהיא מרוממת את האדם לפעול גדולות".

ברכותיי לתלמידנו היקרים המסורים והדבקים בלימודם בישיבה, מתוך גדלות ושמחה, ומתוך גאווה בדרכי ה', יהי רצון שיזכו לעלות מעלה מעלה... לתפארת משפחתם ולתפארת עם ישראל, בהם הפסוק "ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מט' ג').

(פורסם באשכולות 291 # ויקרא תשע"ד)