בתפילת השחר, בפרשת הקרבנות של קרבן התמיד נאמר: "וְשָׁחַט אוֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה'" וגו'.

ובהמשכה של התפילה: "אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן שֶׁל זְבָחִים. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן ... וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלֵי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן". והדבר טעון ביאור, מהו ענין צד צפון בדוקא אצל קדשי הקדשים?

המעיין בכתובים בפרשתינו יגלה כי הצווי להקריב את הקרבן בצד צפון מופיע בעולת הצאן: "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ: וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה'" (ויקרא א, י-יא).

ולכאורה דין קרבן עולה מופיע כבר קודם בכתובים: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'" (א, ג). ומדוע שם לא נזכר דין שחיטתו "צָפֹנָה לִפְנֵי ה'", וחכה הכתוב עד עולת הצאן כדי להשמיענו דין זה? על קושיא זו עומד המדרש רבה (ויקרא פרשה ב, יא):

"וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר" ... ובאיל הוא אומר "צפונה לפני ה'". אמרו בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקב"ה שני כבשים, אחד של שחרית ואחד של ערבית. וכל כך למה? שבשעה שהיו ישראל מקריבין תמיד על גבי המזבח וקורין את המקרא הזה "צפונה לפני ה'", זוכר הקב"ה עקידת יצחק. מעידני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין אמה קורין את המקרא הזה "צפונה לפני ה'" - זוכר הקב"ה עקידת יצחק שנאמר "צפונה לפני ה'".

הרי גילו לנו חז"ל כי המתינה התורה מלצוות על הקרבת העולה בצפון עד קרבן המובא מן האיל שזה זכר לאילו של יצחק אבינו כדי לומר לנו שע"י הקרבן הקב"ה זוכר לנו עקידת יצחק אבינו. ומה לצד צפון עם עקידת יצחק?

רוחות העולם מורות על מידות העליונות שבהם ברא הקב"ה את העולם. צד צפון היא מידת הדין, כפי שנאמר בירמיה: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (א, יד) - כי צד צפון היא מידת הגבורה, ועל כן משם רעה יוצאת לעולם. וכידוע יצחק אבינו הוא מידת הגבורה - "פחד יצחק", ובמעשה העקידה הגיע יצחק לשיא מידת הגבורה, שמסר את נפשו על קידוש ה'. ולכן ההקרבה בצפון מזכירה את יצחק אבינו, וכפי שכותב המהר"ל (דרך החיים פ"א): "מפני כי קרבן של יצחק היה אייל וראוי אליו צפון והוא ידוע למבינים, כי משם היה העקידה". לפי"ז מובן מדוע המתינה התורה דוקא לאייל לומר את דין ההקרבה בצפון שהוא מזכיר את איילו של עקידת יצחק.

האמירה של "צָפֹנָה לִפְנֵי ה'" - פירושו שהאדם מוכן למסור את נפשו לה', שזה בא לידי ביטוי באופן מיוחד בקרבן עולה שהיא קרבה כליל לפני ה'. דבר זה מוכיח על יסוד העבודה של הקרבנות. קרבן - מלשון התקרבות לה', שע"י הבאת הקרבן אדם מבטל את עצמו לגמרי להקב"ה, ועי"ז הוא מתקרב אליו, וכפי שכותב המהר"ל (ספר גבורות, ס"ט): "כל ענין הקרבנות להורות כי השם יתברך יחיד בעולם ואפס זולתו ולכן לא תמצא בכל הקרבנות לא א-ל ולא א-לוקיך רק שם המיוחד, כי הקרבנות כמו שהם להורות על אחדותו שכל הנמצאים במדרגת רוממותו ומעלתו נחשבים לאפס והכל שב אליו - שאין דבר נמצא זולת מחסדי ה'".

לכן הקרבנות נקראים בלשון חז"ל "עבודה": "עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים". וכן בתפילה "וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ", כי "עבדות" ענינה ביטול כל הרצונות האישיים וקבלת עול אדונו. כמו כן המקריב קרבן מבטל את מציאותו ורצונו להקב"ה, ובכך הוא נהפך להיות עבד ה'.

יסוד זה חשוב הוא כהכנה לקראת חג חרותנו שבו יצאנו מעבדות פרעה ונהפכנו לעבדי ה' שהיא עבודתנו וחרותנו גם יחד. ונזכה לבנין בית המקדש ויקוים בנו: "וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת".