כתב הרמב״ן בהקדמתו לספרנו: "הספר הזה הוא תורת כהנים והלויים, יבאר בו ענייני הקרבנות כולם ומשמרת המשכן. כי כאשר היה הספר האחר (שמות) בעניין הגלות והגאולה ממנו והשלימו בעניין אוהל מועד וכבוד ה׳ אשר מלא את המשכן, צווהו בקורבנות ובשמירת המשכן שיהיו הקורבנות שם, ולא יגרמו להם העוונות לסילוק השכינה וכו'".

וכבר באר הרמב״ן בהקדמתו לספר שמות, שבעוד שספר בראשית עוסק ברובו בעניין האבות הקדושים, עליהם אמרו חז״ל (בראשית רבה סב, ו) האבות הן הן המרכבה ושכינה שרתה עליהם, עוסק ספר שמות בגלות ובגאולה. גאולה זו איננה היציאה מתחת יד מצרים לחרות בלבד, אלא דווקא כשהוקם המשכן ושרתה בו שכינה רק אז חזרו ועלו עם ישראל למעלת האבות. הווה אומר, להיגאל אין פרושו להנצל אלא פרושו לחזור לאותו מעמד שהיה לפני השיעבוד.

אברהם יצחק ויעקב היו יחידים אשר התאמצו להפיץ את שם ה׳ בעולם. עם ישראל הוא אומה שלמה שמכריזה בעצם קיומה שיש אלוקים בשמים ובארץ, אלוקים שלא רק ברא את הכל, אלא הוא יודע ומשגיח ומקיים את עולמו, נותן שכר לעושי רצונו ומעניש לעוברים עליו.

אך כל זה הוא דווקא כשעם ישראל נמצאים ב״מעלת אבותם" ובקדושתם, כשהשכינה שורה בתוכם, רק אז יש סיכוי ל-״וידע כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה׳ אלוקי ישראל מלך". אולם אם עם ישראל לא ישמר את המצב הזה אלא יגרום במעשיו להתרחקות השכינה, אזי לא נגיע לתכליתנו בעצם קיומו של המשכן/מקדש. בשל כך מזהירה התורה על ענייני טומאה וטהרה, שנדע לשמור על קדושת המקדש למען תכליתו.

המקדש אינו רק מקום עבודת הקורבנות אלא גם מקום תפילה. ״ולעבדו בכל לבבכם - איזו היא עבודה שהיא בלב - הוי אומר זו תפלה" (תענית ב ע"א). וכך כתוב במדרש הגדול לפרשת ראה על הפסוק "אחרי ה׳ אלוקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמורו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון״ (דברים יג, ה) - ואותו תעבודו, עבדהו בתורתו ועבדהו במקדשו, ומפרש הרמב״ם בספר המצוות (סוף מצוות עשה ה) "רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם". ואכן רובה ככולה של תפלת שלמה בעת חנוכת המקדש (מלכים א פרק ח במיוחד פסוקים כט-מג) אינה עוסקת בעבודת הקרבנות אלא ביחודו של המקדש כמקום תפילה.

ואם ישאל השואל, כל זאת בזמן שעומד המקדש על מכונו, אך מה יעשו בדור שעדיין לא נבנה בו המקדש? תשובה לדבר נמצאת בתפילת שלמה עצמה: "והתחננו אליך בארץ שוביהם וכו' והתפללו אליך דרך ארצם וכו'", ובהמשך: "להיות עיניך פתוחות אל תחנת עבדך ואל תחנת עמך ישראל לשמוע אליהם בכל קראם אליך" ופרשו הרלב׳׳ג והמלבי"ם "בכל" - אע״פ שאינם מתפללים בבית המקדש.

"עניין התפלה הוא, כי הנה מן הסדרים שסדרה החכמה העליונה הוא שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו יתברך, צריך שיתעוררו הם אליו ויתקרבו לו ויבקשו פניו, וכפי התעוררותם לו כן ימשך אליהם שפע, ואם לא יתעוררו לא ימשך להם" (דרך ה׳ לרמח"ל, ח״ד פרק ה).

יהי רצון שנזכה לחוש את שליחותנו הגדולה בזה העולם, לקדש שמו יתברך ולהתקרב אליו ככל יכלתנו, ולעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו.

(פורסם באשכולות 172 # פרשת ויקרא תשע"א)