בנוסח הפיוט 'מעוז צור' שאנו רגילים לשיר לאחר הדלקת הנרות, אנו אומרים: "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים". ויש מקום לדייק מדוע כינו את אותם חכמים בני בינה, שהרי ההגדרה המיוחדת של בינה נאמרה בגמרא מס' סנהדרין (צג ע"ב): "נבון -שמבין דבר מתוך דבר", וכן כתב רש"י בספר דברים פרק א פס' יג: "נבונים - מבינים דבר מתוך דבר". וא"כ יש לדייק מדוע החכמים שקבעו את ימי החנוכה נקראים בני בינה, ואיזה דבר מתוך דבר היו צריכים להבין בתקנתם.

יסוד הדבר נמצא בדברי המהר"ל בחידושי אגדות על מסכת שבת (כא ע"ב). המהר"ל שואל, וכי בשביל שנעשה נס בהדלקת השמן קבעו את חנוכה, כי דוקא נס שנעשה להצלה צריך לקבוע עליו חג והודיה, אבל נס שכל מטרתו צורך קיום מצוה אינו סיבה מספקת לקביעת חג. והסביר המהר"ל שעיקר מה שקבעו את חנוכה זה בגלל נס הניצחון במלחמה, אלא שיש חשש שיטעו ויחשבו שהיה זה ניצחון טבעי ולא יראו בזה את מעשה ה', לכן נעשה נס השמן כדי להראות שהיתה כאן ישועה מאת ה' ולא מכוחם וגבורתם. וזה כעין מה שכתב הרמב"ן בסוף פר' בא: "ומן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים".

ובזה רגילים לתרץ את שאלת הב"י (סי' תרע) למה קבעו שמונה ימים, והרי היה שמן ליום אחד והנס היה רק שבעה ימים. אלא שמכח הנס בשאר הימים מבינים שגם הניצחון במלחמה הוא נס ויש לקבוע גם עליו יום של חג והודיה. ולכן נקראו בני בינה, שידעו להבין דבר מתוך דבר, ולהבין מהנס הנגלה של השמן שגם הנס הנסתר במלחמה הוא יד ה' ולא טבע בלבד. ומדוייק מה שאמרו בני בינה קבעו ימי שמונה, שאלמלא היו מבינים דבר מתוך דבר היו קובעים רק שבעה ימים לזכר נס השמן, וכקושיית הב"י, אבל בזכות תכונת הבינה הבינו שיש לקבוע שמונה ימים ולא רק שבעה.

הגמרא במס' שבת אומרת שקבעו את ימי החנוכה בהלל והודאה, וכן אנו אומרים בנוסח על הניסים "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול". מסביר השפת אמת (חנוכה שנת תרל"ה) מה ההבדל בין הודאה לבין הלל, שהלל נתקן על נס הנרות והודאה על נס ההצלה. כלומר, ההודאה היא על ניסיך שבכל יום עימנו, על ההתנהלות הנסתרת של ההשגחה האלוקית, וההלל הוא על הניסים הגלויים.

ויש כאן שני חיובים שונים - הודאה על טובות ה', והלל להראות את גבורות ה'. יש טובות ה' שאינם מראים את גבורתו ויכולתו, ויש ניסים שמלמדים על כוחו וגבורתו. חובת ההודאה היא הכרת הטוב על טובות ה', אע"פ שאינם בגלוי ובשינוי סדרי הטבע, וההלל בא לחזק בנו את ההכרה בגבורות ה' המשדד סדרי הטבע. וזה שאנו אומרים בנוסח על הניסים: "ולך עשית שם גדול בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה". יש כאן שתי בחינות, האחת - הנס הגלוי שמלמד על שמו הגדול, וזה מחייב את ההלל, והנס הנסתר שבישועה, והוא מחייב הודאה.

 וכעין זה כתב המשך חכמה בפרשת בחקותי, שאמרו חז"ל שהאומר הלל בכל יום הרי זה מחרף, וההסבר הוא, שאמירת הלל היא על ניסים גלויים, וזה אינה התכלית, כי הקב"ה חפץ שהעולם יתנהל בדרכי הטבע ובהשגחתו הנסתרת, ורק לעיתים נעשים ניסים גלויים לעורר את הלבבות להכיר במציאות ה' ולא לשכחו. והנה מי שאומר הלל בכל יום נראה שהוא מהלל רק על הניסים הגלויים, ואינו מודה ומשבח על ההנהגה הטבעית הרגילה. לכן אמרו חז"ל שיש לומר תהילה לדוד בכל יום שהוא מדבר על הסידור הטבעי.

(פורסם באשכולות 482 # וישב חנוכה תשע"ט)