ידוע ניסיונו הגדול של יוסף עם אשת פוטיפר ועמידתו בניסיון זה. במאמר הבא נעיין מעט במהות הניסיון. על הפסוק (בראשית לט, יא): "ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית", אומרת הגמרא: "רב ושמואל, חד אמר: לעשות מלאכתו ממש, וחד אמר: לעשות צרכיו נכנס" (מסכת סוטה לו, ע"ב).

לדעת רב או שמואל, יוסף התכוון לחטוא עם אשת פוטיפר. וכפי שאומר ר' יוחנן באותה סוגיא: "מלמד, ששניהם לדבר עבירה נתכוונו".

ונשאלת השאלה, מה ראו האמוראים לפרש כך את הפסוק? מדוע לא פירשו כשיטה האחרת, שיוסף התכוון לעשות מלאכתו ממש, ולא לחטוא עם אשת פוטיפר? וכי צריכים למצוא חטאים בגדולי הדור, קל וחומר ביוסף, המכונה בפי כל  "יוסף הצדיק"?

ועוד, הרי נאמר בגמרא במסכת שבועות (ל, ע"א) שחובה לדון את האדם לכף זכות, מכוח הכתוב: "בצדק תשפוט עמיתך".

הרמב"ם, בפירושו למשניות (אבות א, ו) היטיב לבאר חיוב זה: "והוי דן את כל האדם לכף זכות - עניינו, שאם יהיה אדם שאינו ידוע לך, לא תדע האם צדיק הוא או רשע, ותראהו עושה מעשה או אומר דבר, שאם יפורש באופן מה הריהו טוב, ואם תפרשהו באופן אחר הרי הוא רע - פרשהו כטוב, ואל תחשוב בו רע. אבל אם היה איש ידוע שהוא צדיק, ומפורסם במעשי הטוב, ונראה לו מעשה שכל תכונותיו יורו על היותו מעשה רע, ואין להכריע בו שהוא מעשה טוב אלא בדוחק רב מאד ובאפשרות רחוקה - צריך לפרש אותו כטוב, הואיל ויש צד אפשרות להיותו טוב, ואין מותר לחושדו, ועל זה יאמרו: 'כל החושד כשרים לוקה בגופו'. וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, ואחר כך ראינוהו עושה מעשה שראיותיו כולן מורות שהוא טוב, ובו צד אפשרות רחוקה מאד לרע - צריך להשמר ממנו, ולא להאמין בו טוב, הואיל ויש בו אפשרות לרע, אמר: 'כי יחנן קולו אל תאמן בו, כי שבע תועבות בליבו'. ואם היה בלתי ידוע, והמעשה נוטה אל אחד משני הקצוות - צריך בדרך המעלה שידון לכף זכות, איזה משני הקצוות שתהיה".

אם כן, בוודאי יוסף שהוא בגדר צדיק, חובה לדונו לכף זכות.

אולי אפשר לומר, שהמחלוקת בין רב ושמואל היא בשאלה האם גדולתו של האדם היא בכך שאינו מתקרב לחטא ואין לו אפילו תאווה לחטא, או שגדולתו של האדם היא דווקא בכך שיש לו תאוות ויש לו קשיים, ובכל זאת, הוא עומד בניסיון? וידועים דברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק שישי), שהביא את המחלוקת בין חכמים ובין הפילוסופים בנוגע לשאלה מי עדיף – המעולה, או המושל בנפשו? כוונת הדברים היא: מי עדיף – זה שאין לו תאווה לחטא, או זה שיש לו תאווה לחטא ומתגבר עליה? דעת הפילוסופים היא, שגדול המעולה, זה שאין לו תאווה לחטא. אך דעת חכמים היא, שגדול המתאווה ומתגבר, וכפי שאמרו חז"ל: "לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערווה, אלא אפשי ואפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי".

הרמב"ם מכריע ששני הצדדים צודקים. כלומר, כשמדובר על  מצוות שכליות, בוודאי לא ראוי שיהיה לאדם תאווה כלפיהן. בוודאי לא ראוי שאדם יאמר ברצוני לרצוח, אך אינני רוצח כיון שהקב"ה אמר שלא לרצוח. אך, במצוות שאינן שכליות, כאכילת חזיר, גדולתו של האדם היא בכך, שאע"פ שיש לו תאווה לאכול את החזיר, הוא מתגבר כיון שהקב"ה ציוהו.

לפי זה, אפשר להבין את ר' יוחנן שהסביר שאכן ליוסף הייתה תאווה, אבל גדולתו הייתה בכך שהתגבר.

נצרף את תשובת מהרלב"ח (סימן קכו) שדן בשאלה מדוע מצינו שלפעמים חז"ל דרשו פסוקים לרעה כלפי אישים שידועים כצדיקים? כגון, מעשה דוד עם אביגיל (עיין מסכת מגילה יד, ע"ב).  וכן, בנוגע ליוסף כפי שהובא לעיל. על כך השיב:

שאף על פי שדרכם זכרונו לברכה בכך כשהפסוקים מורים שראוי להטות מהדרך ההוא בהכרח להם ז"ל לדרוש על פי מה שיורה הפסוקים הן לטוב הן למוטב... גם בענין יוסף יש כמה פסוקים שהכריחו להם ז"ל לדרוש מה שדרשו והם לעשות מלאכתו כי זה מיותר הוא דמה לנו לדעת למה בא. אם פירוש הפסוק הוא כתרגומו גם ותתפשהו בבגדו. גם ותשב באיתן קשתו כמבואר במקומו בסוטה פרק ואלו נאמרין. עוד אני אומר שדרשה כזאת איננה כנגד מעלת הצדיק כיון שהוא דבר במחשבה ולא יצא לפועל אף על פי שתהיה לאיזו סבה שתהיה. ויש לנו דמחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה בישראל זולתי בעבודה זרה. ולכן אין זה חסרון בצדיק דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. אדרבה הוא לו מעלה כיון שלבסוף ניצול מהעבירה.

אסיים בדברי הרב ראובן מרגליות זצ"ל (בספרו "שם עולם", אות לח) שמגלה לנו מי הוא בעל המימרא "מלאכתו ממש" ומי הוא בעל המימרא "לעשות צרכיו נכנס". יש מימרות רבות של חז"ל בהן נאמר שאמורא אחד אמר כך ואמורא אחד אמר כך, וחז"ל לא גילו לנו מי אמר מה. הרב מרגליות בספרו "שם עולם" מנסה לברר על פי מקורות אחרים מי אמר מה. וכך הדבר גם בנוגע למחלוקת רב ושמואל. הרב מרגליות הסביר שהמחלוקת בין רב ושמואל היא מחלוקת אם הולכים אחר פשוטו של מקרא, או דורשים את הפסוקים שלא כפשוטם. מצינו מחלוקת דומה לכך בין רב ושמואל בנוגע לפסוק "ויקם מלך חדש" - "רב ושמואל חד אמר חדש ממש, וחד אחד שנתחדשו גזירותיו" (עירובין נג, ע"א), ויש עוד מחלוקות דומות. הרב מרגליות הוכיח, שרב הוא ההולך אחר פשוטו של מקרא, וכן ציין שבמקומות רבים מצינו סגנון זה בדברי רב, לדוגמא: "מאי מקום קרוב, רב אמר ממקום קרוב ממש" (שבת קנא, ע"א). לכן הכרעתו היא, שבעל המימרא "מלאכתו ממש" אינו אלא רב.

אולי אפשר לומר, שדווקא בנוגע לביאור הפסוק שאנחנו דנים בו, יש מקום להסביר לפי פשוטו של מקרא, שאכן יוסף התכוון לדבר עבירה. כך נראה מן הפסוק שבא לבית כשאף אחד לא היה בבית, וכן מראיות נוספות כפי שציין מהרלב"ח. אלא, כוונת הדברים היא, שיש כאן מחלוקת אם הולכים אחר פשוטו של מקרא בגוף המילה, או הולכים אחר ראיה כללית של הפסוקים, של הטקסט בכלל. כלומר, אכן, המילה "מלאכתו" מתפרשת באופן כללי כמלאכתו ממש. אבל, בהקשר הנוכחי נראה שאין כוונת הדברים למלאכתו ממש, אלא לעשות צרכיו נכנס.

נסיים ונאמר שיש תאוות ויש קשיים, אך גדולתו של האדם היא בכך שהוא מתגבר. גדולתם של גדולי הדור אינה בכך שנולדו מלאכים, אלא שנולדו כבני אדם ועלו לדרגה הקרובה למלאכים.