*מבוא

רצוני לטעון, שהמחלוקת בנושא הגיור אינו עומד רק על ויכוח הלכתי בהבנת הגיור, אלא הוא מתבסס גם על מספר מחלוקות עקרוניות בהשקפת העולם. המחלוקת ההלכתית היא נקודה נוספת, אבל נראה לי שאינה עומדת במוקד הויכוח.

א. שעת הדחק

הויכוח הראשון הוא מצד המציאות - האם אנחנו עומדים במציאות הלכתית של 'שעת הדחק'? בשעת הדחק, יש יותר מקום להקל ולסמוך על דעות יחידאיות, שלא היינו סומכים עליהם באופן רגיל.

אכן, בעבר לא סמכו על דעות אלו, ואולי סמכו עליהן רק במקרים חריגים. בוודאי לא נקטו כך באופן גורף, ולא הקלו כל כך בגיור. ויש לשאול - אולי באמת עלינו לשנות גישה, אולי הגיע הזמן לסמוך על דעות אלו ולקבל כמה שיותר גרים?

כמובן, אנחנו מדברים על מצב שאכן יש דעות מקלות אשר ניתן לסמוך עליהן. כשאין דעות מקלות - אי אפשר לשנות את ההלכה ו'להקל'. כמו כן, יש מקום לדון מתי אפשר לסמוך על דעות יחידאיות. אף בשעת הדחק, כיון שרוב ככל הפוסקים לא נוקטים כדעות אלו, האם יש אפשרות לסמוך עליהן? יש מהאחרונים הטוענים,^[1] שבשעת הדחק אי אפשר לסמוך על דעת יחיד כשמדובר בדיני דאורייתא. לכן, אין זה דבר פשוט וברור שבשעה"ד אפשר לסמוך באופן גורף על כל דעה שמקילה.

כמו כן, יש להעיר שלא כל רב ראוי לפסוק ולהכריע בשאלות אלו. עלינו לבחון ולבדוק מי הם הרבנים שנחלקו בשאלה זו. אין סומכים על דעות של רבנים שאינם עומדים בקנה מידה לרבנים האחרים שחולקים עליהם. כשמדובר על גאוני עולם כהראי"ה קוק, הגרי"א הרצוג, הגר"מ פיינשטיין, הגרי"ש אלישיב, הגר"ע יוסף, הגר"ש ואזנר, הגר"י וייס זכר צדיקים לברכה, וכן הלאה - בוודאי אי אפשר לנקוט כרב אחר שחולק על דעותיהם ואינו מתקרב לסדר הגודל שלהם.

בעניין זה, אין מקום לטענות קטנוניות "מי אני שאכריע מי הוא גדול הדור" ו"מי אני שאשווה בין תלמידי חכמים". אלו טענות שאינן עומדות, ואין להן מקום. האחרונים דנו ופסקו את הכללים הללו, והם טענו שגם בנוגע לכלל שהלכה כבתראי, בכל זאת, לא פוסקים כבתראי כשאינם עומדים בשווה משקל לקמאי.^[2] אפשר לבדוק ולבחון את הדברים. אמנם כשמדובר על גדולי הדור אי אפשר להכריע מי גדול ממי, אך כשמדובר על 'רב קהילה' כלשהו, שאינו מתלמידי חכמים הגדולים בדור - בוודאי אין מקום להשוות אותו לגדול דור כהגר"מ פיינשטיין זצ"ל למשל.

נקודה נוספת הקשורה לקריאת המציאות: האם דרכי ההקלה יביאו לשיפור משמעותי למצב? כלומר, אפילו אם נאמר שאכן, יש כאן שעת הדחק, בכל זאת, לא בטוח שאם נפעל בדרכים המקלות נביא לתיקון ולשיפור המצב. בוודאי במקרה כזה, אין בסיס להקל.

ב. מיהו יהודי?

ידוע הפולמוס בתקופתו של בן גוריון וגם לאחר מכן, לגבי השאלה "מיהו יהודי". שם הסתובבה השאלה סביב שתי נקודות: ב. הצורך שהאֵם תהיה יהודיה. ב. רק מי שהתגייר בגיור אורתודוקסי ייחשב כיהודי.

נראה לי, שבזמננו ניתן להגדיר שהדיון הוא בשאלה: האם הגיור עומד על התורה או על האומה? כוונת הדברים: האם כדי להתגייר מספיק להתקשר לאומה או שהגיור עומד על שמירת תורה ומצוות, ובלעדיה אין מקום לגיור.

אולי אפשר לחדד ולומר, שהויכוח סביב נושא הגיור הינו ויכוח עקרוני, העומד בתת המודע של הציבור הישראלי, סביב הקשר בין הלאום לדת - עד כמה מתערבת הדת בעניינים הלאומיים והציבוריים. יש אומרים שענייני הדת נוגעים לפרט ולא לציבור, וכל אחד יחליט מה יעשה בביתו. לדעתם, היהדות אינה מתבטאת בשמירת תורה ומצוות, אלא על בסיס הקשר לאומה הישראלית. אפילו בציבור הדתי לאומי, יש הדי קולות המשמיעים ומדגישים את עניין הציבורי על פני העניין ההלכתי.

אולם צריך להבין שיהודי הוא אישיות מיוחדת. הקב"ה לא כרת ברית עִם ישראל על דברים של מה בכך, אלא קשירת הברית תלויה בשמירת תורה ומצוות. כפי שכבר נאמר בפרשת יתרו (שמות יט, ו-ז): "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בהמשך לכך הקב"ה מצווה את עשרת הדיברות ומוסר לנו התורה. מסירת התורה לעם ישראל היא עדות נאמנה שהקשר בין הקב"ה לעם ישראל עומד על בסיס שמירת תורה ומצוות. אכן, יהודי נשאר יהודי על אף שהוא חטא. ואפילו שהמיר את דתו, לפי רוב שיטות הראשונים הוא עדיין נשאר יהודי.^[3] אך כל זה נאמר דווקא כשהיה יהודי בתחילה, נולד לאֵם יהודיה. אבל כדי להיכנס להיות יהודי צריך להתחבר לברית של בני ישראל עִם הקב"ה, ולכן הגר מוכרח לקבל על עצמו שמירת תורה ומצוות.

וברצוני לצטט דברים נפלאים שכתב רבי אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד:^[4]

יסוד מוסד הוא באמונת היהדות וכל ספרי התורה שבכתב ושבעל פה מלאים ממנו, שעם ישראל נבחר על ידי ההשגחה העליונה מכל העמים לעם סגולה ולגוי קדוש, בזה שנמסרה לו התורה הקדושה ובזה שקיבל עליו את העול הגדול והנעים לעשות ולשמוע את דברי התורה הזאת, ולשמור את כל חוקיה ומצוותיה. ובהיות עמנו, עַם נבחר כזה, הרי ממילא כל יסודו יצירתו וכל תנאי קיומו הנם אחרים, לגמרי אחרים מיסודות יצירתם ותנאי קיומם של העמים השונים אשר תחת השמים. הוא נהיה לעַם ביום שנכרתה עִמו הברית להיות לעם נחלה לה', לעם התורה. הוא יש לו זכות-הקיום, רק במלאו את התנאים היסודיים של הויתו ויצירתו זו. וממילא כל נסיון למוד את עניני עַם ישראל בקנה-המידה של עניני כל הגויים, הויתם וקיומם הריהו טעות מעיקרה, והריהו כפירה באותו היסוד של אמונתנו בתורת עַם ישראל... אם ההשכלה וההתבוללות הכריזו: נהיה ככל אישי הגויים – אישי ישראל, כלומר כל איש ישראל בחייו הפרטיים, יחיה ככל הגויים, הנה באה הלאומיות והציונות והכריזו, נהיה ככל הגויים עַם ישראל, כלומר הציגו את תנאי חייו וקיומו של עַם ישראל על אותם היסודות אשר כל עמי הארצות בנו עליהם את תנאי החיים וקיומם הם. ולכן נולדה השיטה ששמירת התורה והדת זוהי ענין של הפרט ולא של כלל האומה, ולכן נוצרה הציונות שרצתה לארגן את עַם ישראל על יסוד הנוטרליות לדת... הצד השוה בכל זה – כפירה ביסוד היסודות של בחירת עַם ישראל בתור עַם התורה, המחייב והמכריח לכל תנועה ציבורית או פעולה ציבורית בחיי עַם זה, שתיכנע מראש לשלטונה הבלתי מוגבל של התורה וחוקיה... אגודת ישראל, בחדשה יסוד עיקרי זה, פינת היהדות ובהרימה אותו על נס פעולותיה ואמרותיה, נעשתה מחאה חיה נגד כל אלה בעלי "נהיה ככל הגויים" הרוצים לעשות התורה והדת לקנין הפרט, היא מכריזה אפוא מחדש כלפי העולם כולו, את ההכרזה אשר הננו מחויבים לשימה בפי בנינו בעת פתחם את פיהם לדבר, שתורה צוה לנו משה היא מורשה לקהלת יעקב, לכל הקהל, לכל הצבור ושאין עַם ישראל, אין תנועה בישראל, אין הסתדרות בישראל, אשר תוכל להתכנות בשם "ישראל", אם אין התורה לה למורשה, בתור שולטת, בתור מפקדת ומושלת, לא בתור נסבלת כדבר הגון, אפילו לא בתור מכובדת כבעלת ערך היסטורי... אם על שאלת הנביא על מה אבדה הארץ? באה תשובת ה' על עזבם את תורתי ולא הלכו בדרך ה', לא היה יכול להיות פירוש יותר יסודי ויתר עיקרי על דברי השם אלה מאשר פירשום חכמינו ז"ל "על שלא בירכו בתורה תחילה". הברכה שלפני למוד התורה, המדגשת אותה נקודת האמונה ש"בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", היא היא צריכה להיות מורה הדרך של חיי עַם ישראל מתוקנים ומבוססים על ארצו ומולדתו, והיא היא היסוד לקיומו והתפתחותו. וכיון שהם עזבו את היסוד שבברכה זו "לא בירכו בתורה תחילה" וכפרו או שכחו ביסוד של בחירת עַם ישראל, וממילא עזבו את התורה ולא הלכו בה, היא לא נעשתה להלך רוחם ומחשבתם בחייהם הציבוריים והחברתיים, לכן באה אותה הקללה הנוראה של אבדן הארץ של חורבן האומה, ודוקא הבוחר בתורה ובישראל עמו, הוא הוא שיצר לו עַם זה למען יספר תהלתו, הוא היה יכול לתת תשובה יסודית - וגם נצחית ומאלפת - כזו.

לא איש 'אגודת ישראל' אני, אך יש דברים שאני מסכים ומקבל מהם. אכן, דעתי היא שהתורה היא נתונה לכל ישראל, והיהדות בנויה על יסוד שמירת תורה ומצוות. בחירת עַם ישראל היא בחירה על מנת שישמרו תורה ומצוות. ארץ ישראל ניתנה לעַם ישראל כדי שבה ישמרו תורה ומצוות. הרי כבר נאמר לגבי בחירת אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט..." (בראשית יח, יט). ורש"י הסביר: "ידעתיו – חיבבתיו". דהיינו, בחירת אברהם אבינו היא על בסיס הידיעה שהוא יחנך את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרך ה', לעשות צדקה ומשפט.

אין ברצוני לטעון שכל אלו שבאים ומקילים בענייני הגיור חולקים על יסוד זה. ודאי שיש גם בהם הסוברים כי שמירת תורה ומצוות היא אבן בוחן ביהדות ואי אפשר להתגייר בלי שמירת תורה ומצוות, אלא שהם סומכים על צדדים שונים ואומרים שכל זמן שלא אמרו בצורה מפורשת שאינם מתכוונים לשמור תורה ומצוות - הגיור חל. אך יש שגם טוענים את הטענה שהוזכרה לעיל - ואצלם מודגשת הנקודה ביתר שאת וביתר עוז חשיבות האומה על פני שמירת תורה ומצוות. על כך אני בא וטוען כי בנקודה זו יש ויכוח עקרוני.

ג. על מי מוטלת ההצלה

ישנה נקודה נוספת העומדת ביסוד הויכוח בנושא הגיור, ואף היא אינה קשורה דווקא לגיור, אלא לכל הלך מחשבתו של הציבור הדתי-לאומי. הציבור הדתי לאומי חי על ההשקפה של השותפות עִם הקב"ה - להיות שותף במעשה בראשית.

אנו מאמינים שתפקיד האדם להיות שותף במעשה הבריאה. ההבדל בין נח לאברהם הוא בדיוק בנקודה זו. נאמר על נח: "את הא-להים התהלך נח" (בראשית ו, ט), ועל אברהם נאמר: "התהלך לפני והיה תמים" (שם יז, א). והסביר רש"י (ו, ט): "נח היה צריך סעד לתומכו ("את הא-להים" הכוונה עִם ה', שאינו מסוגל לבד), אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו".

אברהם אבינו אינו הולך מאחור, אלא ניצב בחזית. הוא לא 'ממתין' לקב"ה, אלא הוא 'פועל עם א-ל' ומביא לידי גילויו של הקב"ה בעולם. תפקידנו להיות שותפים למעשה בראשית. יסוד זה מובא במקומות רבים. למשל, במכילתא דרשב"י (שמות יח, יג):

"ויהי ממחרת" - ממחרת יום הכפורים. "וישב משה לשפט את העם" - כמנהגו. "מן הבקר עד הערב" - וכי מבקר ועד ערב היה משה יושב ודן את ישראל, והלא אין הדיינין יושבין אלא עד זמן סעודה? אלא כל הדן דין אמת לאמתו מעלה עליו הכתוב כאלו שותף במעשה בראשית. נאמר כאן "מן בקר עד ערב" ונאמר להלן "ויהי ערב ויהי בקר" (בר' א, ה).

ובמדרש שכל טוב (שמות פרק טז):

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: המתפלל בערב שבת ואומר "ויכולו", מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף במעשה בראשית, דכתיב "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" (בראשית ב, א), וכתיב התם "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, ו).  

נראה שיש כאן יסוד מרכזי ביהדות. הקב"ה ברא את העולם כדי שיפעל להבאת הטוב לעולם. כמו כן, נאמר בסיום הבריאה "אשר ברא א-להים לעשות". ויש טעם מפסיק בין המילים "אשר ברא א-להים" למילה "לעשות". ומשמעות הדברים היא, שהקב"ה ברא את העולם, ועכשיו תפקידנו לעשות. הוא ברא את העולם, כדי שאנחנו נעשה ונפעל בעולם.

נציין בהקשר לכך, שבמדרש "אלה אזכרה", מובא שביקש רבי יהודה בן בבא שימתינו להורגו עד שיקיים מצות שבת, ומסופר:

מיד התחיל בקידוש היום "ויכולו השמים והארץ", והיה אומר בנעימות ובקול רם, והיו תמהים כל העומדים עליו, וכיון שהגיע עד "ברא א-להים לעשות", לא הניחוהו לגמור וצדק הקיסר להרגו, והרגוהו ויצאה נשמתו ב"א-להים". יצאה בת קול ואמרה: אשריך ר' יהודה שהיית דומה למלאך ויצאה נשמתך בא-להים.

נראה, שלא בכדי נהרג ר"י בן בבא קודם אמירת "לעשות". משמעות הדברים היא, שהאדם נברא כדי לעשות להשלים את הבריאה. להיות שותף עִם הקב"ה בבריאה. כשהצדיק נפטר – נהרג, הרי הוא אינו יכול לעשות, ונפסקת העשייה.

הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל טען,^[5] שיסוד זה בנוי על המצוה "והלכת

בדרכיו". יש לנו חיוב ללכת בדרכי ה' ולפעול ולייצר. כמו שהקב"ה בורא ויוצר, כך כל אדם הוא בורא ויוצר.

אמר הגרי"ד: כאשר התורה אומרת "ה' א-להינו ה' אחד" אין עיקר כוונתה מבחינה מספרית, שה' אחד ולא שניים. עיקר פירוש הפסוק שהוא מיוחד ושונה מכל דבר אחר שבעולם - וממילא נובע מכך שהוא רק א-לוה אחד ולא יותר, דאילו היה שני, כבר לא היה מיוחד. וכיון שיש לנו חיוב ללכת בדרכי ה', אז משמעות הדברים שכל אחד צריך להיות מיוחד. כל אחד צריך לגלות את התפקיד המיוחד שהוטלה עליו.

כיון שאנחנו מאמינים שצריכים להיות שותפים במעשה בראשית, אנו גם מאמינים שיש לפעול בכל יכולתנו וכוחנו כדי לתקן היכן שצריך. כך גם הדבר בנוגע לחשש של נישואי התערובת וריבוי הגויים שנמצאים בארץ. יש רבנים שסוברים שהם צריכים לפעול להצלת האומה, והדבר מוטל על שכמם. מתוך תחושת אחריות זו הם באים ופועלים.

והשאלה היא, האם אכן התפקיד מוטל עליהם? אכן, אנו צריכים להיות שותפים למעשה בראשית ולהיות שותפים למעשה הגאולה. לכן אנו מאמינים שצריכים לבוא לארץ ישראל, להקים מדינה ולפעול בכל מה שאפשר להביא את הגאולה. אך השאלה מהם 'גבולות הגזרה'? הרי בסופו של דבר בוודאי הקב"ה מנהיג ומדריך את העולם. צריכים אנו להגיע לנקודה מסוימת, לעצור ולומר: עד כאן אנחנו פועלים, אבל בסופו של דבר גם הקב"ה מנהיג את העולם. ישנם תהליכים גדולים שאינם תלויים בידינו והם מעבר לכוחנו.

נראה שכך הם פני הדברים בנוגע לריבוי הגויים שבאו לארצנו. בכל מקרה, אין בידינו מענה לכל הגויים הללו, ואפילו אם נלך בדרכים המקלות לא נוכל להביא לגיורם של כל הגויים. נימצא עדיין במצב של סכנת נישואי תערובת.

נוסף על כך, נראה לי שהפתרון אינו ע"י 'גיור המונים', אלא הוא יותר מהותי. גיור ההמונים הוא פתרון שאינו נוגע בנקודה המרכזית, שהיא נקודה קשה לפתרון – וזהו הנושא היסודי של חינוך הדור. עלינו לחנך את הדור ולגדלו לשמירת תורה ומצוות, ובכך לא יבוא לידי נישואי תערובת ולא יהיה מושפע מהגויים שבארצנו. אם הדור יתחנך לשמירת תורה ומצוות לא יהיה חשש להתבוללות. ה'פתרון' של ה'גיור' בא להסיר מאיתנו את הבעיה המרכזית והאמיתית, והיא אי הבנת מהותו ומשמעותו של עם ישראל.

נראה לי, שפעולת הגיור ב'סיטונאות' אף גורמת במידה מסוימת להגדיל ולהעמיק את הבעיה, מפני שככל שמרבים בגיורים אלו יש בכך אמירה כלשהי שאין מיוחדות בעם ישראל, וניתן הדגש על חשיבות האומה ולא שמירת תורה ומצוות. כשמגיירים אנשים שישנה סבירות רבה שלא ישמרו תורה ומצוות, יש בכך כעין אמירה שקבלת עול המצוות ושמירתן אינה כל כך חשובה. לכן, עלינו לפעול דווקא בכיוון הפוך ובהסברה על מיוחדותו של עַם ישראל, וחשיבות שמירת תורה ומצוות.