התואר 'כל יוצא צבא' או 'כל הבא לצבא' חוזר על עצמו בפרשיות אלו פעמים רבות. הגר"א כתב שמי שלא היה ראוי לילך למלחמה לא היה נמנה בין הפקודים, אף שהיה למעלה מעשרים. ולכאורה מה לבני ישראל ולצבא, הרי כבר נאמר "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר"?!

בעיה זו אינה מצטמצמת בעניין הצבא בלבד, אלא  לכל העשייה של האדם. האדמו"ר ר' שלום דב בער שניאורסון, למשל, התנגד לרעיון הציוני מהטעם הזה. "העולה על רוחם של הציונים, להתאסף ולהיקבץ בכוח עצמם – היו לא תהיה...עצת ה' היא תקום, והוא לבדו יאספנו ויקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ".

אמנם הרב קוק זצ"ל דרך אחרת לו בשאלה זו, האם צריך אדם לפעול בכוחות עצמו, או לישב בחיבוק ידיים ולצפות לנס. "כי הנס והטבע שניהם מעשה ה' המה...והטבע הוא מעשה ה' עם האדם עצמו, כי כל מה שהאדם עושה, הלוא הוא ג"כ מעשה ה', ואין הפרש בין אם יהיו האמצעים כוחות המציאות או זריזות האדם, שכלו וחפצו, כשהוא ג"כ משתמש בהם, הוא ג"כ חלק מהמציאות שהיא כולה מעשה ה' – 'גם כל מעשינו פעלת לנו'" (עין איה ברכות פ"א אות קמג).

הדברים מבוססים על דברי הר"ן הידועים על הפסוק "וידעת כי ה' אלקיך הוא העושה לך חיל" (דברים ח יא-יח). מותר לאדם לומר שהוא בכוחו וחכמתו עשה את החיל, רק שהתורה מזהירה לזכור מי נותן לו כוח לעשות חיל, שהרי לא אמרה תורה לזכור שה' עושה את החיל, שכן את החיל האדם עושה, אך ה' הוא הנותן כוח וחכמה לעשות את החיל.

לדברי הרב דווקא מעשה האדם מביא אותו אל השלמות. "הנה יותר יכיר את קונו כשמספיק לו צרכיו בדברים טבעיים, שצריך ע"ז השתדלות רבה מצידו בחכמה ובדעת ובכוח גופני ונפשי, הנה יד ה' אתו על כל פרט מפרטי תנועותיו וימינו תסעדהו, הלוא יתקרב יותר בזה אל ציור השלמות, מאילו שיעשה לו נס בפעם אחת להמציא לו מחסורו. ע"כ אמר 'ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי', ובציירך בהבנה אמיתית כמה כוח ועוצם יד צריך עד כדי לבוא לידי חיל זה, ולכל תנועה קלה עזרת ה' דרושה, אז עי"ז ימשך מה שאמר 'וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

בזה מפרש שם הרב את ההבדל בין דורו של יהושע לזה של גדעון. אצל יהושע מסופר שנאספו שלושים חייל למלחמה, ואילו לגדעון שאסף ג"כ שלושים אלף חייל, נאמר לו להפחית את מספרם עוד ועוד, עד שלא נשארו לו אלא שלוש מאות, ובהם ניצח. והסביר הרב שזה תלוי במדרגת הדור בעניין האמונה. דורו של יהושע, דור של מאמינים היו, ושלמותם היא בהתנהגות בדרך הטבע, ולהבחין ביד ה'. "אמנם בימי גדעון שירד העם פלאים במצבו הרוחני, ושכח א-ל מושיעו, לא הייתה ההנהגה הטבעית מביאה אל המטרה. ע"כ היה צריך למעט בהשתדלות טבעית, וכביאור הפסוק 'פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי'".

כך אמר דוד "והעושר והכבוד מלפניך, ואתה מושל בכל, ובידך כוח וגבורה וגו'. וכי מי אני ומי עמי כי נעצור כוח להתנדב כזאת, כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". ופירש"י "מה שנתת לנו מידך נתנו לך".

וכ' הרב בספרו אורות הקדש (ח"ג עמ' נא), "כל מה שהדעה מתבררת יותר באחדותה הגדולה של כל הישות, כשם שפעולת התפילה היא מתבררת, כמו"כ מתבררת האמת של כל החריצות, כל החכמה וכל כשרון המעשה, כי גם כל מעשינו פעלת לנו'. כשאנו מתפללים והקב"ה נענה לתפילותינו, ברור שנוצר כאן שיתוף פעולה, וכך צריך להיות ברור שכל מה שאנו עושים, הקב"ה פועל דרכינו, ובלשונו של הרב "להכיר ולהבין, כי כל אלהי הרוחות לכל בשר ואלקי כל בשר הוא יוצרינו, יוצר בראשית, וכל מעשינו פעלת לנו".