אחת מאבני הבניין שהניחו אבותינו ביסוד האומה היא התפילה. "תפילות אבות תקנום", כדברי הגמרא (ברכות כו ע"ב) אברהם תקן תפילת שחרית – שנא' "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם". ואין עמידה אלא תפילה שנאמר "ויעמד פנחס ויפלל". יצחק תקן תפילת מנחה... יעקב תיקן תפילת ערבית.

מצינו אצל האבות תפילות רבות; אברהם מתפלל על סדום ועל אבימלך, יצחק ויעקב מתפללים לפרי בטן. אך כאשר חז"ל באו ללמוד תפילות מהאבות, הם לא למדו מהתפילות הללו שבאו בעקבות צורך מסוים, אלא מלשונות התפילות הקבועות, למדנו מהאבות שהתפילה, פניית האדם אל בוראו נדרשת לא רק בעת צרה וצוקה אלא היא חלק מסדר עבודת ה' הקבועה של האדם.

הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה ברכות ד, ב) מברר מהו התפקיד המיוחד של כל תפילה, התורה כינתה את תפילות האבות, 'עמידה', 'שיחה' ו'פגיעה'. לשונות אלו מבררים את עניינם של כל תפילה ותפילה.

הפעולה הראשונה שהתפילה פועלת ביום היא השרשת היראה והמוסר בנפש האדם, כיון שהלימוד השכלי של תורה ומוסר צריך להיקבע בעומק נפשו של האדם, מפני שאם לא יופנמו בקרבו - הם עלולים להישכח, מעוצמות הפיתוי והרווח החומרי המסעירים את נפשו. וכל שאיפותיו ורצונותיו הטהורים מתגמדים עד שאין בכוחם למנוע אותו מלחטוא.

לשם כך באה התפילה, כדי להתמודד עם הקושי הזה, ואחד מתפקידי התפילה להחדיר באדם את המושגים האמתיים שהשיג בשכלו, ולהפוך אותם להיות חלק מעצמיותו, לזרום בדם חייו, עד שכל הרוחות הרעות בעולם לא יכלו להזיזם ולעקור אותם מקרבו.

יש להבחין בין הכוח המשמש את האדם בלימודו לבין הכוח בו משתמש האדם בעת התפילה.

בשעת הלימוד האדם מפעיל את הכוח השכלי – מנתח, משווה, מבדיל, בורר ומגדיר ובכך מתפתח הכוח השכלי שבו ומתווספות לו ידיעות חדשות.

לעומת זאת, בשעת התפילה האדם מביע דברים באופן רגשי, בתחנונים, בשקיקה ובלהט הלב השואף לקרבת ה'. "איזוהי עבודה שבלב – זו תפילה" (תענית ב.).

נמצא, שהאדם בשעת תפילתו מבטא באופן רגשי את הידיעות וההבנות השכליות שרכש, הביטוי של התוכן השכלי באופן רגשי מחיה את הידיעות השכליות, מטביע את רישומן על כל הרגש ובכך הופך אותן להיות דבר חי ובלתי נפרד מאישיותו של האדם. וכלשון הרב זצ"ל (עין אי"ה שבת א', ו'):

"התורה תתן מדעים חדשים בכל עת, הנובעים ממקור האמת שהיא חיי עולם, כי הן האמתיות מתקיימות לעד... אמנם התפילה, תעסוק בחלק מהידיעות הידועות מכבר להשתמש בהן על פי כוח ההרגש רק כדי להעמיק את הרושם של הידיעות המוסריות על כוחות הנפש".

הידיעות השכליות באות לידי ביטוי בתפילה בשני דברים: א. בעצם העמידה לפני ה'. ב. בתוכן התפילה. בעצם העמידה מול בוראו לבקש ממנו כל מחסורו הפרטי והכללי מבטא האדם באופן מוחשי את היחס בין הבורא – המכלכל חיים בחסד, המשגיח על כל חי, לבין האדם הפרטי – חסר האונים, בעל המגבלות התלוי בחסדי ה' אשר עם כל קטנותו ניתנה לו היכולת לפנות לבוראו בתפילה.

בתכני התפילה שהאדם נושא לפני ה', באה לידי ביטוי השקפת עולמי הרוחנית.

לדוגמא: אדם יכול להבין את גודל החיסרון שיש בכך שבית המקדש חרב, הוא יודע שכל חיי האומה בלא עבודת המקדש אינם חיים, אך הבנה שכלית לא תחדור לדם חייו, אם לא יעמוד בתפילה ובתחנונים יום יום ויבקש מה' שיבנה המקדש במהרה ותשוב העבודה בו.

ברור הדבר, שככל שירבה האדם ויעמיק ללמוד ולברר לעצמו את המושגים הרוחניים, ומאידך ככל שילמד ויעמיק בערכה של התפילה, כך תרשום התפילה בנפשו אמיתות יותר עמוקות באופן יסודי ומעמיק יותר (מוסר אביך).

"וזמן פעולה זו נחוצה ביותר בשחרית, שיכין אדם לעצמו קודם שיפנה לעסקי החיים ורגשות תאות הגוף המוכרחים" (עין אי"ה ברכות ד', ב').

התפילה בתחילת היום, המהווה הכנה למהומת החיים, משפיעה לא רק מצד היותה קודמת בזמן אל עסקי החיים אלא גם מצד עצם העבודה שהאדם פותח בה את יומו. המעשים שהאדם עושה בראשית היום מטביעים את חותמם על היום כולו. לכן חשוב לפתוח את היום בתפילה ולא להקדים לעסוק בדברים חומריים, וכדברי הגמ' בברכות (י ע"ב): "לא תאכלו על הדם" – לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם'. בטרם פונה האדם לעיסוקיו המעשיים בשדה החיים עליו: "להקנות לעצמו מעמד מוסרי חזק באופן שתהיה לו עמידה נכונה וקיימת, שלא ישטפוהו המון גלי הזמן, ויוכל לעמוד בניסיונות של הכוחות המתנגדים (עין אי"ה). כיון שזוהי התכלית של תפילת השחר – לכן ראוי לכנותה עמידה שהיא בונה באדם מעמד מוסרי חזק המסוגל להתמודד עם אתגרי השעה.

אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים, היה בעל כוח עמידה עצום, הוא ניצב באמונתו כצור איתן מול עולם אלילי שלם, אברהם בעבר אחד וכל העולם כולו מן העבר השני...

אברהם אבינו חידש בעולם את עוצמת העמידה של בעל האמונה והמוסר, וגם תפילה כיוונה לנקודה זו ולכן בצדק נקראת עמידה.

ולכך קרא אברהם אבינו למקום המקדש, למקום המרכזי של הפנייה כלפי מעלה, "תל שכל פיות פונות אליו – הר" (פסחים פח ע"א) – להורות שהפניה כלפי מעלה בתפילה פועלת עלינו לעמוד בגבורה מול כל הרוחות המנשבות כמו חוזקו של "הר" שכל רוחות שבעולם לא תוכלנה להזיזו ממקומו.

תפילתנו לבורא עולם: "הוא יפתח לִבנו בתורתו וישם בלִבנו אהבתו ויראתו", שייטע בלִבנו אהבת התורה ויראת שמים.

(פורסם באשכולות 397 # וירא תשע"ז)