פרשתנו משופעת במצוות רבות, אך נראה שמקום גדול ניתן לדיני מלחמה, אשר בסופן ישנו ציווי: "לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו".

ראשית, עלינו לשאול אם ישנו קשר בין ציווי זה לדיני מלחמה שקדמו לו? בנוסף, נתבונן רגע בפשט הדברים. הקב"ה מצווה אותנו לא להחזיר עבד לבעלים שלו. דבר זה קשה, משום שכמו שהקב"ה ציווה אותנו להשיב אבדה לבעליה, מדוע שלא נאמר גם כאן כך – מן הראוי להחזיר העבד לבעליו שכן הוא שילם עליו את מיטב כספו[1].

על השאלה השניה ניתן לענות על ידי תרגום יונתן שכך תירגם את הפסוק:

לא תימסור נוכראה בידא פלחי טעוותי דאישתזיב גביכון למהוי תחות טלל שכינתי דימטול היכנא ערק מן פולחן טעותיה:

כלומר, הוא נותן טעם לחיוב זה בהיבט דתי; עבד זה ברח מידי עובדי ע"ז, עלינו החובה לצרפו אלינו שיהא אתנו תחת כנפי השכינה תוך ויתור על מעלת השבת הממון לבעליו.

גם ר"א אבן עזרא פירש כך הדברים וכתב כי הוא בא לכבוד השם הנקרא על ישראל ואם העבד יסגירנו ישראל אל אדוניו, הנה זה חלול השם. ופתר את הקושי הראשון בכך שפירש שבלכתם במלחמה יתכן שיברח למחניהם.

הרמב"ן בדרכו המיוחדת הציע פתרון אחר:

עוד יתכן שילמד דרך מבוא העיר, כי בענין כזה ילכדו מדינות רבות על ידי העבדים והשבויים הבורחים משם.

רואים, שהרמב"ן לוקח הדברים לכיוון אסטרטגי; לא מחזירים עבד בכדי שלא יגרום לנו חלילה להפסד בקרב.

לעניות דעתי, אפשר לבאר הדברים כך. באמת גם בשעת מלחמה, ישנה חובה על צבא ה' להישאר מוסרי כמו שרואים אנו בציווי לעיל "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע", וכתב על כך הרש"ר הירש:

גם בצאתך מההגבלות של החיים המשפחתיים והאזרחיים הרגילים ובהיותך במחנה צבאי הערוך כנגד אויביך... ובכן אפילו בהיותך במחנה צבאי שמוסרות המוסר מתרופפות בו בנקל ועצם מטרת המלחמה מסייעת לגסות משולחת רסן - גם אז ונשמרת מכל דבר רע: אל תחדל מלבחון את עצמך תוך כדי שליטה עצמית והישמר "מכל דבר רע".

גם בשעת מלחמה שזהו זמן שכולם עוסקים וטרודים להישאר בחיים ובכלל עוסקים במעשים מורכבים כמו לקיחת חיים, באה התורה ומצווה אותנו להיות מוסריים. ובכלל זה הוא הציווי לא להסגיר את העבד, להצילו מהשעבוד אליו היה כבול. לתת לו חיים חדשים ואף את האפשרות להיכנס לעם ישראל כמו שאומר שהפסוק הבא: "עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו".

באשר להשוואה שהעלנו בראשית הדברים להשבת אבדה, יש לומר שהתורה אומרת לנו כאן שאל לנו להסתכל על עבד כעל רכוש שיש להחזירו.

אמנם, ישנה חובה להחזיר עבד לבעליו, אך הציווי הזה דווקא לבעלים יהודי ששם היחס אליו חיובי הוא ואף מתעלה הוא ומתחייב בחלק מהמצוות. ואילו כאן שמדובר בבעלים עכו"ם[2] שבניגוד אלינו - יחסו לעבד איננו חיובי וכמקובל באותם הזמנים, עלינו להימנע להחזירו, ואף יש איסור על כך. וכמו שאומר לקמן הרש"ר הירש שהמצוות כאן באות לטפח את היסוד המוסרי.