אחת מן השאלות המרכזיות שעולות לאור קריאת פרשת שלח לך היא: במה חטאו המרגלים? בנוסף, יש שאלות על הסתירות בין המסופר בפרשת שלח לך למסופר בספר דברים. נדון בשאלה הראשונה:

אם נתבונן בפרשת שלח לך, נראה שיש מילה שחוזרת על עצמה פעמים רבות בצורות שונות, זוהי המילה "לתור". משה רבינו שלח שנים עשר אנשים לתור את הארץ. בכל פרשת שלח לך לא מוזכר שמשה רבינו שלח את האנשים לרגל את הארץ. רק בספר דברים (א, כד) מסופר: "ויפנו ויעלו ההרה ויבואו עד נחל אשכול וירגלו אותה".

כמובן, ששינוי זה אומר דרשני.

ננסה לראות מה משמעות המילה "לתור". יחיאל צבי מושקוביץ (בספר דעת מקרא) סובר שאין חילוק בין הנאמר בפרשת שלח לך למסופר בפרשת דברים. לפיו, "לתור" הכוונה לרגל. במקום אחר ראיתי שהסבירו את המילה "לתור" במובן לשוטט, לחפש.

אבל נלענ"ד, שאין כך הדברים. וכדי לבאר את משמעות המילה הזו, נעיין במקומות אחרים שמוזכרת המילה.

בפרשה הקודמת, פרשת בהעלתך (י, לג) כתוב: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה".

ועוד כתוב בפרשת דברים (א, כט-לג), אחר דברי המרגלים: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם: ה' א-להיכם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם: וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' א-להיך כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה: וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' א-להיכם: הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם".

נפנה לעוד פסוק בספר יחזקאל (כ, ו): "בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת".

נראה שבכל המקומות הללו משמעות המילה "לתור" היא לבחור. ארון ברית ה' נוסע לפניהם לבחור להם מנוחה. "ארץ אשר תרתי להם ארץ זבת חלב ודבש", הכוונה ארץ שבחרתי להם. הקב"ה בחר לנו ארץ זבת חלב ודבש - ארץ ישראל.

מכאן נפנה לעוד מילה בפרשתנו, שנראה לי, שהיא קשורה למילה "לתור" וקשורה לחטא המרגלים.

פרשת שלח לך מסתיימת עם פרשת ציצית, ושם נאמר: "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".

המילה "תתורו" קשורה עם המילה "לתור", נראה שהן מאותו שורש תו"ר.

הקב"ה אומר לנו להסתכל בציצית ולזכור את מצוות ה' ולקיימן, ולא לתור אחרי לבבנו ואחרי עינינו. כלומר, לא לבחור במה שהלב והעין רוצים. תפקיד הלב והעין אינו לחשוב, אלא לדווח. השכל הוא המחליט.

על פי זה אולי נוכל להבין את משמעותה של מצות ציצית. חוטי הציצית מרמזים לעיניים. הרי חוטי הלבן מרמזים ללובן שבעין, וחוט התכלת מרמז לעיגול שבלובן. נכון שיש כל מיני צבעים לעיגול, יש כאלו שיש להם ירוק, יש כאלו שיש להם שחור, ויש כאלו שיש להם כחול. נראה לי, שהתורה בחרה דווקא בכחול, כדי לרמוז לכסא הכבוד. אנחנו חושבים שכסא הכבוד מרמז לקב"ה, אבל אולי זה מרמז לאדם שנמצא בכסא הכבוד. הרי המרכבה מורכבת, משור, אריה, נשר ואדם. ואם נשאל איפה נמצא הלב, נשיב שיש 8 חוטים ו4 כנפות, 8 כפול 4 זה 32 כמנין לב. הציצית מרמזת לעיניים וללב.

וכן יש לזכור שהמילה ציצית מזכירה את המילה להציץ, להסתכל. דהיינו, הציצית מזכירה לנו את ההסתכלות, ההתבוננות.

ונוסיף עוד עניין ונאמר שלציצית יש ד' כנפות וראשו נכנס באמצע. כך לפחות בציצית. גם בטלית הד' כפנות מסובבים אותו והראש נמצא מעל הד' כנפות.

העיניים והלב מביטים לכל כיוון, לד' כנפות הארץ, ומי שמחליט בסוף זה הראש, מי שמעל הלב ועיינים.

תפקיד האדם להתבונן, ולתת לשכל להחליט.

נאמר בבריאת האדם שנברא ב"צלם א-להים", מה זה "צלם א-להים"? הרמב"ם הסביר שהכוונה לשכל. רס"ג הסביר שהכוונה לשליט. נראה לי, ששני הפירושים מתחברים ביחד. כלומר, תפקיד האדם להשליט את השכל על הגוף. השכל הוא המחליט ומכוין. 

אבל, נוסיף שהשכל יכול להחליט כשיש משהו בשכל. כלומר, כשהשכל למד את דבר ה', אז הוא ידע להחליט. בעצם השכל הוא לא מחליט, הקב"ה הוא המחליט. השכל הוא בוחן את הדברים על פי דבר ה'. הוא שוקל כל דבר לפי ציווי ה'.

ונוסיף שנראה שמצות ציצית מרמזת לעוד חטא והוא, חטא אדם הראשון. את חוטי הציצית מטילים על בגד ד' כנפות, בכך אנחנו זוכרים את הבגד הראשון שבא בעקבות החטא. ובמצות ציצית אנחנו זוכרים שגם שם חוה הלכה אחר עיניה, כפי שנאמר (בראשית ג, ו): "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל". חוה הלכה אחר עיניה ולא אחר שכלה.

תפקידם של המרגלים היה ללכת לארץ ישראל ולבחור את ארץ ישראל. כלומר, ארץ ישראל נבחרה על ידי הקב"ה, והקב"ה רצה שעכשיו בני ישראל יבחרו בה מרצונם. המרגלים היו צריכים ללכת לראות את הארץ את טיבה, ואחר כך לבחור בה. הם היו צריכים לראות בעינים, ולא ללכת אחר הלב ואחר העיניים, אלא ללכת אחר השכל, אחר דבר ה' שבחר בארץ ישראל. הם יראו את הארץ ויבחרו בה. ואפילו אם העיניים והלב יאמרו להם דברים אחרים, הם יבחנו את ראייתם על פי דבר ה'. המרגלים לא בחרו בארץ ישראל, אלא להיפך אמרו שאי אפשר לכבוש את הארץ. 

מצוַת ציצית באה לתקן לנו את חטא המרגלים, ובאה להזכיר לנו לא ללכת אחר העיניים והלב, יש לבחון כל דבר על פי השכל. 

ברצוני להוסיף עוד ביאור למשמעות מצוַת הציצית. מצוַת ציצית כלולה מחוטי לבן וחוטי תכלת. הלבן מסמל את העננים, והתכלת מסמלת את צבע השמים. וכוונת הדברים היא, יש ד' כנפות לציצית וכך הציצית מרמזת לד' כנפות הארץ והשמים שמעליהם. בתוך הציצית יש חור שדרכו נכנס האדם, ובכך מצוה זו מרמזת שתפקידו של היהודי לעמוד במקום הקב"ה בעולם הזה. כוונת הדברים היא, הקב"ה הוא מעל ד' כנפות הארץ ומעל השמים, הוא מביט מעלינו. האדם מכניס את ראשו בחור שמסביבו יש את ד' כנפות הארץ ובכך מבטא שהוא מייצג את הקב"ה בעולם הזה.

תפקידו של האדם להיות שליח של ה' בעולם הזה, להביא את דברי ה' לעולם. וכפי שרש"י היטיב לבטא את הדברים על אברהם אבינו (בראשית כד, ז):

ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי - ולא אמר ואלהי הארץ, ולמעלה אמר (פסוק ג) ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ. אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ:

אציין שמחשבה זו בנוגע למצוַת הציצית עלתה במוחי כשחשבתי על דגל ישראל. ובאותה עת חשבתי שנראה שמשמעות צבעי הדגל ומגן דוד היא בדיוק הרעיון שמתבטא במצוַת הציצית. כוונתי היא, שעל דגל ישראל צבועים הצבעים כחול ולבן, וצבעים אלו מסמלים את צבע השמים ביחד עִם העננים. וגם לדגל יש ד' כנפות, כנגד ד' כנפות הארץ. הקב"ה הוא מעל הד' כפנות, מעל השמים. הוא מביט עלינו. ובאמצע הדגל עומד מגן דוד – שהוא הסמל למלכות דוד. דהיינו, מלך המשיח – המלכות היא המייצגת את הקב"ה בעולם הזה בצורה הכי טובה. מלכותא דארעא כנגד מלכותא דרקיעא. גילוי ה' הכי נפלא נעשה כשהמלכות עובדת את ה' והולכת בדרך ה'.

יש להעיר שהפעם הראשונה שנמצא הצירוף 'ה' צב-אות' היא בספר שמואל (א' א, ג). מכאן ואילך הוא מוזכר פעמים רבות גם בשאר הספרים. בעיקר יש לציין לספר ישעיהו וספר ירמיהו ששם נמצא צירוף זה פעמים רבות. אך, בספר יחזקאל לא נמצא צירוף זה. ונראה שביאר הדבר הוא: ספר שמואל הוא הספר שמציג את המלכות. שמואל הוא הממליך מלכים. בתחילה את שאול ולאחר מכן את דוד. הצירוף 'ה' צב-אות' מבטא את הצירוף בין צבא של מעלה עִם צבא של מטה. דהיינו, עִם צבא של עַם ישראל. החיבור הזה מתגלה דווקא לאחר שיש מלך שאז בא הצבא של עַם ישראל לביטויו. אך, כשעַם ישראל נמצא בגלות אין צבא של עַם ישראל. לכן, בספר יחזקאל שנכתב בגלות אין מקום לשם זה. צבא עַם ישראל אינו בא לידי גילוי וביטוי.

(פורסם בזמורות 146 # תמוז תשע"ו)