מבוא

רבים הם האוהבים לצטט את דברי הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה ג, א):

בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.

מתוך כך הם לומדים שהשמחה בחנוכה היתה החזרה של מלכות ישראל. נוסף על כך, יש ללמוד מדברי הרמב"ם שאפילו שמדובר על מלך שאינו הולך בדרכי ה', בכל זאת, יש לשמוח בכך שיש מלכות לישראל. הרי כאן מדובר על מלכות החשמונאים שלתקופת רבת שנים המלכים לא התנהגו בדרך התורה והמצוות. רק המלכים הראשונים הלכו בדרכי ה'. על אף זאת, רואים שהרמב"ם כתב שהמלכות חזרה יתר על מאתיים שנה. בכך הוא כולל מלכים רשעים כמו ינאי המלך והורדוס.

נראה לי, שאם נעיין לעומקם של דברים, נראה שאין הדברים הללו מוחלטים ומוכרעים. ובעיון מעמיק נראה שיש להגיע למסקנה אחרת, לפחות מתוך דברי חז"ל.

א. מחלוקת ראשונים ואחרונים

היו שני נסים בחנוכה: א. הנצחון במלחמה. ב. נס פך השמן. נחלקו ראשונים ואחרונים בשאלה על מה נקבע ההלל בחנוכה. יש ראשונים[1] ואחרונים[2] שסוברים שההלל וההודאה בחנוכה באים מצד הנצחון במלחמה. ההלל שאומרים הוא מדין תקנת נביאים לומר הלל על הצלה מצרה.

אך יש ראשונים[3] ואחרונים[4] שחולקים על כך, וסוברים שההודאה וההלל נתקנו משום נס פך השמן.

ב. קביעת הודאה והלל משום הנצחון במלחמה

נראה לי, שהעיקר כדעה שאומרים הלל גם על הנצחון במלחמה, כך רואים ממקורות רבים:

1. מובא במגילת תענית: "ומה ראו לגמר בהם את ההלל? ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח וכך הוא אומר בספר עזרא..." אומרים את ההלל משום הצלה מצרה.

2. מובא בפסיקתא רבתי[5]:

ולמה מדליק נרות בחנוכה? אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי הכהן הגדול למלכות יון שנאמר 'ועוררת בניך ציון על בניך יון' (זכריה ט, יג) נכנסו לבית המקדש מצאו שם שמונה שפודין של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות, ולמה קורין את ההלל מפני שכתוב  "א-ל ה' ויאר לנו" (תהלים קיח, כז), ולמה אין קורין בפורים? כתב 'להשמיד להרוג ולאבד [את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם' וגו'] (אסתר ח, יא) ואין קורין אלא על מפלתה של מלכות ומלכות של אחשורוש הייתה קיימת, לכן אין קורין, אבל במלכות של יון שכילה אותה הקב"ה התחילו נותנים הימנון ושבח ואומרים לשעבר היינו עבדים לפרעה עבדים ליון ועכשיו עבדיו של הקב"ה אנו "הללו עבדי ה' " (תהלים קיג, א).

המדרש מבדיל בין חנוכה לפורים: בפורים אכתי עבדי אחשורוש אנן, אך בחנוכה יצאנו מידי שלטון היונים. כלומר, בחנוכה היתה יציאה מעבדות לחירות. לכן, נראה שתוקן ההלל משום ההצלה, היציאה מעבדות לחירות. המדרש אמר שאומרים את ההלל משום "א-ל ה' ויאר לנו", ונראה שכוונת הדברים שה' האיר לנו. המדרש רוצה לבאר לנו שהיציאה מעבדות לחירות אינה לחירות מדינית, אלא חירות רוחנית. בעקבות הנצחון במלחמה ניתנה לנו האפשרות לעבוד בבית המקדש, ולעבוד את ה' כראוי.

3. בפזמון 'הנרות הללו' שאומרים אחר הדלקת נרות, אומרים: "הנרות הללו אנחנו מדליקים על הנסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כהניך הקדושים". מוזכר הנצחון במלחמה.

4. ב'על הנסים' שאומרים מודגש דווקא נצחון המלחמה: "ועל הנסים ועל הפרקן, ועל הגבורות, ועל התשועות, ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה... מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים... וזדים ביד עוסקי תורתך. ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה. ואחר כן באו בניך לדביר ביתך, ופנו את היכלך וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו, להודות ולהלל לשמך הגדול".

ג. הודאה והלל משום נס פך השמן

מאידך, מוצאים במספר מקורות שהתקנה להודות ולהלל באו משום נס פך השמן, כידוע מדברי הגמרא במסכת שבת (כא ע"ב): "...בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". נוסף על כך, מבואר בסוגיא במסכת ערכין (י ע"ב), שההלל בחנוכה הוא הלל של נס. נראה לי, שכוונת הדברים לנס פך השמן. אם הכוונה היתה לנצחון במלחמה, הגמרא היתה צריכה לומר משום הצלה מצרה.

ד. הודאה והלל משום נצחון במלחמה וחנוכת המזבח

על פי כל הנ"ל, נראה שיש להסביר את מהלך הדברים באופן הבא: היו שלבים שונים בקביעת הימים הטובים של חנוכה. בתחילה נקבעה ההודאה בחנוכה משום הנצחון במלחמה ביחד עִם חנוכת המזבח. היסוד של קביעת ימים טובים בחנוכה משום חנוכת המזבח, מוצאים במספר מקורות:

1. מובא בספר המקבים (א, ד , נח): "ויקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם שנה בשנה ימים שמונה, מיום חמשה ועשרים לחודש כסליו בשמחה וגיל".

2. מובא בספר יוסיפון[6]:

ויהודה בן מתתיהו הכהן הגדול וכל עדת החסידים אשר היו עמו באו אל ירושלים ויהרסו את כל המזבחות אשר בנו העמים ויטהרו את הבית... ויעשו חנוכת המזבח בחדש כסליו בכ"ה בו. וישימו את לחם הפנים על שלחן ה' וידליקו את נרות המערכה על מנורת ה' ויהללו את ה' במקרא ההלל ח' ימים.

מוזכרת חנוכת המזבח אך לא נס פך השמן.

3. ראשונים רבים סוברים שיש לעשות סעודה בחנוכה, משום חנוכת המזבח שהיתה בימים אלו[7].

נראה לי, שהחיבור של חנוכת המזבח עִם הנצחון במלחמה נמצא גם בספר קדמוניות היהודים[8]. שם מבואר שהשמחה וקביעת ימים אלו לימים טובים, נעשו משום חנוכת המזבח. משמעות חנוכת המזבח, היא חידוש מנהגיהם. דהיינו, שניתנה להם הרשות לעבוד את ה'. הנצחון במלחמה הביא ליכולת לעבוד את ה' כראוי:

 ובכ"ה לחודש כסלו... הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח ושמו חלות לחם על השלחן והעלו עולות על המזבח החדש... ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקרבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים... וכיבד את אלקים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך היתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלקיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים. ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו [חג] האורים. ונראה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות [לעבוד את אלקינו] הופיעה לנו בלי שקיווינו לה.

מקורות אחרים מראים שכל מלחמות החשמונאים היו כדי שיוכלו לחזור לעבודת בית המקדש, לעבוד את ה' כראוי. לא היה כאן רצון של שלטון בעלמא, אלא שאיפה לחירות רוחנית. כך מובא בספר חשמונאים[9], בנוגע לקרב השלישי - "קרב אמאוס":

ויפרשו את ספרי התורה אשר חפשום הגויים לצייר עליהם תמונות אליליהם. ויביאו את בגדי הכהונה ואת הביכורים ואת המעשרות, ויעמידו את הנזירים אשר מלאו ימי נזרם. ויקראו בקול גדול אל השמים לאמר: מה נעשה לאלה ולאן נביא אותם ובית מקדשך היה למרמס ולטמאה, וכהניך באבל ובשפל, והנה הגויים נאספו עלינו להשמידנו, אתה יודע את מחשבותם עלינו, איך נוכל לעמוד בפניהם אם אתה לא תושיע.

נראה שיש להסביר, שמשמעות הנצחון במלחמה לא ארכה ימים, כיון שלאחר זמן מועט היו מלחמות שנהרגו הבנים של מתתיהו, ולאחר זמן החשמונאים לא המשיכו בדרך ה', וחזר המצב לקדמותו. נוסף על כך, השלטון של היהודים התרופף בארץ, והשליטים בארץ היו הרומאים. אחר המצב הזה היה נראה שימי החנוכה יתבטלו, אין משמעות לימים אלו. לכן, אמירת ההלל נאמרה רק משום נס פך השמן, שהוא ביטא את הנצחון מן השמד. הנצחון מן השמד נשאר גם במצב זה. כוונת הדברים היא, שבלי הנצחון במלחמה היתה סכנת התתבולוות ובכך ביטול עַם ישראל. נס פך השמן מבטא את הנצחון על פני ההתבוללות. בכך מתבטא הניצוץ היהודי שנשאר על אף כל השמדות והמשיך להדליק.

(פורסם בזמורות 139 - כסלו תשע"ו)