סמוך ליציאת מצרים משה מצווה את העם "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים" (שמות יג, ג), וסומך לו את המצוה לשתף את הבנים בזיכרון זה: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שם שם, ח). בפשטות פסוק זה אמור כלפי מי שאינו יודע לשאול, שהרי לא קדמה להגדה זו שום שאלה.מספר פסוקים אחר כך מוזכר בן נוסף, "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת, ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים" (שם שם, יד) ובפסוק זה מובאת השאלה - "מה זאת" והתשובה "בחוזק יד הוציאנו". פסוקזה אמור כלפי הבן התם.
אולם בעל ההגדה של פסח שינה מפשט המקראות, וכך נאמר בנוסח ההגדה: "רשע מה הוא אומר? 'מה העבודה הזאת לכם', לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים', לי ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל"; הרי שבעל ההגדה מעביר את התשובה שהתורה עונה ל'מי שאינו יודע לשאול' - "בעבור זה עשה ה' לי" – ורואה בה תשובה לשאלת הרשע. מהו פשר שינוי זה ומהו המסר של בעל ההגדה?[1]
נראה, שבמשפט "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" טמונות שתי תשובות. ניתן לומר זאת לילד, כשהוא רך בשנים והוא עדיין אינו יודע לשאול, ואז התוכן יקבל משמעות מסוימת; אך ניתן לומר זאת גם לבן גדול והוא כבר בבחינת רשע השואל "מה העבודה הזאת לכם", אלא אותה תשובה "בעבור זה" תהא טעונה משמעות שונה לחלוטין. אותן מילים משדרות שני מסרים אפשריים. להלן נעסוק בנקודת ההבדל בין המסר של התשובה לזה שאינו יודע לשאול לבין המסר של התשובה לרשע, ונבחן כיצד תשובה זו פועלת באופן שונה אצל שני הבנים.

פסח מצרים: עיסוק במצוות גורם לגאולה
כידוע, אנו מבחינים בין פסח מצרים ובין פסח דורות: "מה בין פסח מצרים לפסח דורות? פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזאה באגודת אזוב ועל המשקוף ועל שתי המזוזות וכו' מנא לן? דכתיב 'דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו' - זה מקחו מבעשור ואין פסח דורות מקחו מבעשור" (פסחים צו ע"א). ברם מדוע ישנו הבדל בין פסח מצרים לפסח דורות? ומדוע פסח דורות אין מקחו בעשרה בניסן כשם שהיה בפסח מצרים?
בתורה שלמה מביא בשם משנת ר' אליעזר, ש"'בעשור לחודש הזה' - גדול הגיון תורה, וע"י שנתעסקו אבותינו בהגיון פרשת פסח ארבעה ימים בלבד זכו להיגאל ממצרים. ומנין שהן ארבעה ימים? שנאמר 'דברו אל כל עדת ישראל לאמר'. והרי דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא נתעסקו (בלימוד תורה) אלא ארבעה ימים זכו להיגאל ולעשות להן כל אותן הניסים והנפלאות, העוסק בתורה כל ימיו על אחת כמה וכמה"[2]. פשט מדרש זה עניינו חיזוק לימוד התורה וגודל שכרה, רוצה לומר, שמקחו של פסח הוקדם לי' בניסן כדי שישראל יעסקו בלימוד הלכות הפסח כהלכתם, שכן גאולת מצרים ומערכת הניסים שאירעו לישראל התרחשו בזכות לימוד תורה זה; ואם כן הוא, ק"ו לעוסק בתורה כל ימיו. המסר שלהמדרש ברור: אף שבפשט הפסוקים לא מוזכר בתורה שישראל עסקו בתורה בימים אלו, הם למדו תורה בריכוז רב בארבעת הימים שקדמו לקורבן פסח, ואילולא עסקו בלימוד לא היו נגאלים.
רעיון זה חוזר במדרשים, אך הם חלוקים במהות העיסוק בתורה: "והיה לכם למשמרת" (שמות יב, ו) - מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים? היה ר' מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים' (יחזקאל טז, ח), הגיעה שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו, ולא היה בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר 'שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה' (שם שם, ז), ערום מכל מצוות. נתן להם הקב"ה שתי מצוות - דם פסח ודם מילה שיתעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך' (שם שם, ו), ואומר 'גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו' (זכריה ט, יא), לכן הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים שאין נוטלין שכר אלא ע"י מעשה" (מכילתא פרשה ה). אין נוטלין שכר, אלא ע"י עיסוק במצוות[3].
ובמדרש שמות רבה מובא: "וכן אתה מוצא לישראל כשהיו במצרים היו עובדין עבודת כוכבים, ולא היו עוזבין אותה, שנאמר (יחזקאל כ, ח): 'איש את שיקוצי עיניהם לא השליכו'. אמר לו הקב"ה למשה - כל זמן שישראל עובדין לאלהי מצרים לא יגאלו, לך ואמור להן שיניחו מעשיהן הרעים ולכפור בעבודת כוכבים. הדא הוא דכתיב 'משכו וקחו לכם' כלומר, משכו ידיכם מעבודת כוכבים 'וקחו לכם צאן' ושחטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח שבכך הקב"ה פוסח עליכם, הוי 'בשובה ונחת תיוושעון'" (שמות רבה טז, ב). "משכו ידיכם מעבודת כוכבים" אינו דבר של מה בכך, ויש לעמול קשה כדי לעקור עבודה זרה מהלב וכדי לעקור הרגלים זרים; שכן יש צורך להקדים ולהדגיש את חומרת העבודה זרה ואת החובה להתנתק ממנה כמושכל ראשון קודם הציווי לעבודת ה'!
ואכן משה מצווה את בני ישראל ... להוציא את בני ישראל ממצרים, להתכונן נפשית כדי לזכות לגאולה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שמות ו, יג). הקב"ה מבקש, שמשה ואהרן יצוו את בני ישראל שבמצרים, שהם יוציאו את עצמם ממצרים. כלומר, שעל ישראל לעשות מאמץ לצאת ממצרים! שכן, ידוע שאין חבוש מוציא את עצמו מבית האסורים, אך על החבוש לעשות מאמץ שמישהו אחר יוציאו. וכן כתוב בחז"ל על הפסוק "עזוב תעזוב עמו", שחובת הסיוע לזולת היא דווקא כאשר הוא עוזר לעצמו[4].
בירושלמי מוצע תוכן אחר בעיסוק בתורה כהכנה ליציאת מצרים: "'וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל' על מה ציוום? על פרשת שילוח עבדים. ואתיא כהיא דא"ר הילא לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים, הדא הוא דכתיב מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי" (ראש השנה ג, ח), דהיינו ה' מצווה את פרעה לשלח את בני ישראל הנמצאים כעת בעבדות אצלו; ואת בני ישראל הוא מצווה שישחררו את העבדים שיהיו להם בעתיד. הקב"ה מנצל את השעה שישראל עבדים, ורואה בה זמן מתאים לצוותם, שכאשר ישתחררו ויהיו להם עבדים - הם ישחררו אותם, שהרי כעת הם מבינים את גודל מעלת שחרור העבדים. בזכות העיסוק במצוה זו, ובזכות העובדה שישראל יקבלו על עצמם לשחרר עבדים, הם ישתחררו כעת מעול שעבוד מצרים.
הרעיון, "שאין נוטלין שכר אלא ע"י מעשה" מוצא את פיתוחו בביאור "קול אליהו" להגר"א מוילנא לפסוק "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום" (שמות יב, לו): "פירש רש"י, כדבר משה שאמר להם במצרים וישאלו איש מאת רעהו'. ויש לדקדק - הלוא מפורש בפסוק זה ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וגו' ומה חידש רש"י ז"ל בזה"? ותירץ: "אמנם י"ל דכוונת רש"י ז"ל כך הוא, דהנה איתא במסכת ב"ק (דף לז ע"ב), שור של ישראל שנגח לשור של מצרי פטור, והטעם דכתיב 'כי יגח שור איש את שור רעהו', ולא של מצרי. אם כן, כאן קשה היה לרש"י ז"ל, איך נאמר לעיל (שמות יא, ב) 'דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו', היינו מהמצריים, הא קיי"ל דמצרי איננו בכלל רעהו? ועוד קשה, הלא שם כתיב 'דבר נא', ופירש רש"י ז"ל שם 'אין נא אלא לשון בקשה' - למה היה צריך לבקש לרכוש למו הון ושלל רב? אלא ע"כ צ"ל דלא היה ביכולתם לעשות כזאת אם לא אשר מקודם יכופו את יצרם לעשות חסד איש עם רעהו ואזי עולם חסד יבנה, כי על ידי זה 'ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים'. ולפי זה קאי רעהו על ישראל ושפיר שייך בזה לשון בקשה. והשתא לפי זה מיושב דברי רש"י ז"ל כאן דכתיב 'ובני ישראל עשו כדבר משה' שאמר להם במצרים 'וישאלו איש מאת רעהו', היינו כי בני ישראל עשו חסד זה לזה ע"י שאלה ועל ידי זה 'וישאלו ממצרים כלי כסף וגו' וה' נתן חן העם בעיני מצרים וישאילום'".
על כן יש לומר, מעין דברי הגר"א שבזכות החסד של השאלה איש לרעהו נבנה עולם חסד, וה' נתן את חן העם בעיני מצרים - כן בענייננו הקב"ה מבטיח שישראל יצאו ממצרים אם אכן יקבלו על עצמם לעסוק במצוות: לשלח את העבדים שיהיו להם, להתאמץ ולהשתדל בדם ברית ובדם פסח והעיקר לעסוק בתורה.
וכן כתב בעל "הכתב והקבלה" על העיסוק בקרבן פסח וז"ל: "והיה רצונו יתברך לטהרם וציוה עליהם קרבן פסח, ובזה יוודע כי שבו מדרכם הרעה בשחיטת האלוה עצמו אשר היו עובדים אותו, והיה אות האהבה השלימה הוא לבלי יכנס בלב האוהב שום פחד ודאגה מאיזו סכנה למלא רצון הנאהב, אבל ישים נפשו בכפו ויסתכן לבלי הימנע מעשות רצונו. לכן ציווה ה' שיעשו ג' פעולות בזביחות האלוה של מצרים לעיניהם בפרסום גדול, ולא ישיתו לב על הסכנה העצומה שיחרה אף המצרים ויקומו עליהם להשמידם כמאמר משה (שמות ח, כב). עם כל זה לא ימנעו מלמלא המצווה בשווקים וברחובות עד הביאם אותו לביתם בקולי קולות ולא ייראו מן המצרים. יתר על-כן, ישחטו הפסח בכנופיה ובעסק גדול משפחות משפחות בפרסום ולא יפחדו משונאיהם. ולא די בזה, ועוד אח"כ בעת אכלם יפרסמוהו לדאבון נפש המצרים, כי עתה יאכלו את יראתם הלא ירצו לבוא עליהם בחרבות וברמחים לנקום בתוך בני ישראל. הנה בכל זה יעשו רצון קונם ולא יהיה מורך בלבבם ובזה אות נפלא על שלימות התשובה והדבקם בו יתברך".
העיסוק במצוות, למשל קרבן פסח, מגמתו שישראל יפעלו ויראו את נכונותם ורצונם הבלתי מסוייג לצאת משעבוד מצרים. כל כן נאמר "משכו וקחו לכם צאן". ומכיוון שלא תיתכן הקרבת קרבן פסח ללא השלכת העבודה זרה, דורשים חז"ל שישראל עסקו בתורה במשך ארבעה ימים, כדי להמאיס עליהם עבודה זרה ולהכיר באפסותה. ועדיין יש צורך גם במצוה מעשית, במצוה קיומית, להקריב קרבן פסח.

פסח דורות: כאילו הוא יצא ממצרים
לאחר שבעל ההגדה הביא את דברי רבן גמליאל, "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו", הוא מוסיף: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים', לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם". הוא דורש את הפסוק "בעבור זה עשה ה' לי" לגבי כל אחד ואחד, אף שפסוק זה נאמר בתורה ביחס למי שאינו יודע לשאול, ולפי בעל ההגדה - פסוק זה מובא כתשובה לרשע.
נראה שהיגד "בעבור זה עשה ה' לי" טעון שני משמעים: לי - ולא לו, לא לרשע; לי - ולא רק להם, לאבותי. לרשע משמיע הדרשן את המשמע הראשון, ולכל אדם - את המשמע השני: "לי" - ולא רק לאבותי אלא גם לי, "כאילו הוא יצא ממצרים". אמירה זו שיציאת מצרים נעשתה לי ממש אינה אמירה בעלמא, אלא מוכחת היא בעליל ע"י ההתייחסות לכל ההכנות והטרחות לקראת יציאת מצרים. ואכן אם האדם מרגיש שנס זה נעשה לו בעצמו, אין הוא חש בהכנות אלו טרחה ולא "עבודה"; ואם מאן דהוא מתייחס להכנות כאל "עבודה", ברור שאין הוא מרגיש שנס זה נעשה לו, אלא רק לאבותיו.
בעל ההגדה בא ללמדנו, שעל האדם להרגיש שניסי מצרים נעשו לו, ולא רק לאבותיו, שהוא ממש יצא ממצרים, ומתוך כך הוא יהווה דוגמה אישית לבניו אחריו על גודל מעלת יציאת מצרים. ברם, אם הוא עומד בצד החג, ולא חש שגם הוא נגאל עם אבותיו, הוא עלול להגיע למצב, שבנו ישאל "מה העבודה הזאת לכם", והוא ישיב לו "לי ולא לו" כתשובה לבן הרשע - שאילו היה שם לא היה נגאל. על כן מובנת השאלה "מה העבודה הזאת לכם"; כאשר הבן רואה שאתה מקיים את המצווה בצורת "עבודה", כעמל וכטורח, הרי שהאשמה תלויה בך. בדרשה זו טמון יסוד חינוכי גדול: דוגמה אישית להרגשה שכאילו הוא יצא ממצרים.
עד עתה ביארנו את תשובת האב לבן הרשע, עתה נתבונן בתשובתו לבן התם ולבן שאינו יודע לשאול. האב משיב לבן התם, "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים", ולבן שאינו יודע לשאול "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". והביאור הוא שהבן שאינו יודע לשאול הוא בדרך כלל קטן, ובעודו ילד קטן על האב להפנים בקרבו את המסר של "בצאתי ממצרים": היציאה ממצרים אכן היתה תלויה בי. ואמנם - כשיגדל צריך להקנות לו את ההסתכלות הנכונה לפיה "הוציאנו ה' ממצרים". המסר היסודי הוא חינוך לשאיפה, לאמביציה עצמית, שכן רק מתוך הפעולה האקטיבית זכינו לגאולה. זה המסר בפסוק "ויצום אל בני ישראל ... להוציא את בני ישראל מארץ מצרים", זה המסר של "בעשור לחודש הזה ויקחו", וזה המסר של "בצאתי מארץ מצרים".
וביאר ר' חיים מוולוזין: "ולזאת, לו לבדו ניתנה משפט הבחירה להטות עצמו ואת העולמות לאיזה צד אשר יחפוץ ... וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קכא, ה) 'ה' צלך על יד ימינך' היינו, שכמו שנטיית הצל של איזה דבר הוא מכוון רק כפי תנועות אותו הדבר לאן נוטה, כן בדמיון זה כביכול הוא יתברך שמו מתחבר לנטות העולמות כפי תנועות ונטיית מעשי האדם למטה.
וכן מפורש במדרש: אמר לו הקב"ה למשה 'לך אמור להם לישראל כי שמי אקי"ק אשר אקי"ק', מהו אקי"ק אשר אקי"ק?כשם שאתה הוה עמי כך אני הוה עמך, וכן אמר דוד (שם), 'ה' צלך על יד ימינך', מהו ה' צלך? כצלך. מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך, ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך, ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות אף הוא נותן לך כך, אף הקב"ה 'ה' צלך' כשם שאתה הוה עמו - הוא הוה עמך" (נפש החיים, שער א, פרק ז). הוא היסוד שביארנו, שללא העשייה של האדם - הקב"ה לא יושיעו. ולכן ה' משתמש בשם "אהי"ה אשר אהי"ה" דווקא, כי ישועת ישראל ממצרים תלויה במעשיהם שלהם.

שהכל תלוי במעשי האדם ומעשיו הם העושים ויוצרים את החיים והמוות ... וכן הוא בצד הטוב. איתא בכתוב גבי קריעת ים סוף 'מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו' (שמות יד, טו), וביאור הדבר כאילו אין הדבר תלוי בי, ולכן מה תצעק אלי, כלומר שתפילה לא תעזור מאומה, אלא דבר אל בני ישראל ויסעו. כאשר ילכו ויסעו בני ישראל ויראו כאילו בטוחים הם בהשי"ת יבקע הים.
ונמצא כמו שנתבאר, שהכל תלוי במעשי האדם וכאשר בטוח בעזר ה' - יזכה לעזרתו יתברך.
וכן מובא בחז"ל (שמות רבה טז, ב): לגבי מכת בכורות, שאמר הקב"ה לישראל שחטו את פסחיכם ואז אהרוג את בכורי מצרים שאילו לא שחטו ישראל את הפסח לא היה נעשית מכת בכורות וע"ש בלשון חז"ל. ואף שבוודאי שלגאולה היו נזקקים לרחמי שמים מרובים, מ"מ ללא פעולת ישראל בשחיטת הפסח לא יתכן מכת בכורות, כמו שנתבאר שהכל קבוע ומדוייק ע"י מעשי האדם והם הגורמים לטובה (אור יחזקאל).

נמצינו למדים, שטמונים כאן שני יסודות חינוכיים:

1. 
   הדוגמא האישית - "עשה ה' לי" - כאילו הוא יצא ממצרים.


2. 
   אתערותא דלתתא, האקטיביות בעבודת ה'.

ובזכות מסרים אלו נזכה לשאלתו של הבן החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים".