בשלהי פרשת חיי שרה מובא: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם" (בראשית כה', ו').

ובפשטות יש לפרש שיצחק קיבל את "הכל" מלבד המתנות שניתנו (קודם) לבני הפילגשים, שאל"כ צ"ע, שכן מתחילה נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ואם הכל שייך ליצחק – כיצד ניתן לתת לאחר מכן מתנות לבני הפילגשים?

רש"י על אתר מפרש – שהמתנות שניתנו לבני הפילגשים היינו "שם של טומאה". ולפי זה כמובן אין זה גורע מרכושו של יצחק.

בעיוננו נעסוק בביאור המתנות לפילגשים וליצחק, ומה משמעותה של פרשיה זו?

במדרש רבה, פרשה סא', מובא: " 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק' – ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן – ר' יהודה אמר בכורה, ר' נחמיה אמר ברכה, ורבנן אמרי קבורה ודיאתיקי. ר' חמא אמר – לא ברכות אלא מתנות נתן לו, משל למלך שהיה לו פרדס, מסרו לאריס והיה בו שני אילנות כרוכים זה לזה בכרך אחד, אחד של סם חיים ואחד של סם המוות. אמר אותו אריס: אם משקה אני זה של חיים, זה של סם המוות שותה עמו, ואם איני משקה זה של סם המוות היך זה של סם חיים חי? חזר ואמר: אנא אריס, עבד אנא אריסותי, ומאי דאהני למארי דפרדסא למעבד יעבד לה – כך אמר אברהם: אם מברך אני את יצחק עכשיו בני ישמעאל ובני קטורה בכלל ואם איני מברך בני ישמעאל ובני קטורה היך אני מברך את יצחק? חזר ואמר: בשר ודם אני, אני היום כאן ומחר בקבר כבר עבדת אנא דידי, מכאן ואילך מה שהקב"ה רוצה לעשות בעולמו יעשה. כיוון שמת אברהם אבינו נגלה הקב"ה על יצחק וברכו, הדא הוא דכתיב (בראשית כה', יא'): 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוקים את יצחק' ".

מדברי ר' חמא במדרש עולה שכל כוונתו היא להשמיענו מה לא נתן אברהם ליצחק כלומר הברכה וצע"ג – שכן המדרש מוסב על פסוקינו העוסק במה שנתן אברהם ליצחק? וע"כ צ"ל שהדרשן הכניס בכוונה את דברי ר' חמא ללמדנו שאברהם נתן ליצחק את מה שהוא לא נתן לו. ושומא עלינו להבין – מה פשרה של נתינה זו שכל כולה בעצם מבוטאת באי נתינת הברכות!

על הפסוק "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות", מובא במדרש (שם, פרשה סא'):

"בימי אלכסנדרוס מוקדון באו בני ישמעאל לעורר על ישראל על הבכורה, ובאו עמהם שתי משפחות רעות- כנעניים ומצריים. אמרו: מי הולך ודן עמהם? אמר גביעה בן קוסם: אני הולך ודן עמהם. אמרו לו הִזהר שלא תחליט להם את הארץ, אמר: אני הולך ודן עמהם אם נצחתי אותם הרי מוטב, ואם לאו אתם אומרים מה הגרוע הזה שיעמיד עלינו? הלך ודן עמהם. אמר להם אלכסנדרוס מוקדון מי תובע מיד מי? אמרו ישמעאלים: אנו תובעים מידן ומתורתן אנו באים עליהם, כתיב (דברים כא', יז') 'כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים', וישמעאל בדין שיטול פי שנים. אמר לו גביעה בן קוסם: אדוני המלך אין אדם עושה מה שהוא רוצה לבניו? אמר לו הן. ואמר לו והא כתיב 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק' אמרו לו: והיכן שטר שילוח שחילק בין בניו? אמר להם: 'ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות' ונסתלקו משם בבושת פנים. אמרו כנעניים: מתורתן אנו באים עליהם, בכל מקום כתיב 'ארצה כנען', 'ארץ כנען', יתנו לנו את ארצינו. אמר לו גביעה בן קוסם: אדוני המלך אין אדם עושה לעבדו מה שהוא רוצה? אמר לו הן, אמר: מה כתיב (בראשית ט', כה') 'ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו', הרי הארץ שלנו והם עבדים לאדוני המלך, ונסתלקו משם בבושת פנים. אמרו מצריים מתורתן אנו באים עליהם, שישים ריבוא בני אדם יצאו מאצלנו טעונים כלי כסף וזהב, דכתיב (שמות יב', לו') 'וינצלו את מצרים' יתנו לנו את כספינו ואת זהבינו, אמר לו גביעה בן קוסם: אדוני המלך, שישים רבוא בני אדם עשו אצלם רד"ו שנים מהם כספים ומהם זהבים, שנוטלים בשכרן דינר ליום, ישבו פילוסופים וחישבו ולא הגיעו למאה שנה עד שנמצאת ארץ מצרים לטמיון ונסתלקו משם בבושת פנים. ביקש לעלות לירושלים, אזלון כותאי ואמרו לו: הזהר שאינן מניחין אותך להיכנס לבית קודש הקודשים שלהם וכיוון שהרגיש גביעה בן קוסם הלך ועשה לו שתי אנפלאות ונתן בהן שתי אבנים טובות שוות שני ריבואות של כסף וכיוון שהגיע להר הבית אמר לו: אדוני המלך, שלוף מנעליך ונעול לך שתי אנפלאות, שהריצפה חלקה, שלא תחליק רגליך. וכיוון שהגיע לבית קוה"ק אמר לו עד כאן יש לנו רשות ליכנס, מכאן ואילך אין לנו רשות ליכנס. אמר לו: לכשאצא אני משוה לך פדחתך. אמר לו אם כה תעשה – רופא אומן תקרא, ושכר הרבה תיטול".

מדרש זה מתאר בראשיתו את נצחונו של גביעה בן קוסם נגד הישמעאלים, הכנענים והמצרים. אך סופו של המדרש צ"ע. שכן משמע שכשהגיעו לקודש הקודשים לא היה כל מענה בפיו של גביעה בן קוסם. ועלינו לברר – מהי המשמעות של דברי הסיום במדרש?!

המדרש מוסיף עה"פ (שם) " 'וישלחם מעל יצחק ... קדמה אל ארץ קדם' – אמר להם כל מה שאתם יכולים להזריח תזריחו שלא תיכוו בגחלתו של יצחק, אבל עשיו ע"י שבא ונזדווג ליעקב נטל את שלו מתחת ידו הה"ד (ישעיה כג', ז'-ח') 'הזאת לכם עליזה מימי קדם קדמתה יובילוה רגליה מרחוק לגור, מי יעץ זאת על ציר המעטירה' אמר ר' אלעזר: כל צור שכתוב במקרא מלא – בצור מדינה הכתוב מדבר. חסר – ברומי הכתוב מדבר. 'המעטירה' – ר' אבא אמר הקיפוה בעטרה ור' ינאי בריה דר' שמעון בן ר' ינאי אמר הקיפוה כובין".

ודברי המדרש צ"ע – מדוע מזהיר אברהם את בניו לבל יתקרבו כלל ליצחק?

בפרשתינו נאמר (בראשית כד') "ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל". וצ"ע – מה פשר ברכתו של ה' לאברהם "בכל"?

ובמדרש רבה פרשה נט' מובא:

"ר' יהודה אמר שנתן לו נקבה, אמר לו ר' נחמיה עיקר ביתו של מלך אין כתוב בה ברכה? אלא 'וה' ברך את אברהם בכל' שלא נתן לו בת כל עיקר, ר' לוי אמר תלת 'בכל' – שהשליטו ביצרו, 'בכל' – שעשה ישמעאל תשובה בחיים, 'בכל' – שלא חסר קילרין שלו כלום. ר' לוי בשם ר' חמא אמר: 'בכל' – שלא חזר וניסה אותו".

גם במדרשינו חוזר ר' חמא ומבאר שברכת ה' לאברהם "בכל" – אינה נתינה חיובית – אלא מניעת הנסיונות (ולפי"ז – חוסר נתינה היא הנתינה גופא).

וב"תורה שלימה" מובאות דרשות נוספות: בשם הזוהר חדש "תנינן א"ר ברכיה מ"ד 'וה' ברך את אברהם בכל', שהשרה שכינתו עמו".

ובשם מדרש תנחומא פרשת בהעלותך מובא (שם): "זש"ה 'ה' צדיק יבחן' – אין הקב"ה מעלה את האדם לשררה עד שבוחן ובודק אותו תחילה וכיוון שהוא עומד בניסיונו הוא מעלה אותו לשררה וכן אתה מוצא באברהם אבינו ונסהו הקב"ה בעשר ניסיונות ועמד בהן ואח"כ בירכו 'וה' בירך את אברהם בכל' ".

ומבואר – שהתוצאה של עמידת אברהם בנסיון היא שהעניקה לאברהם את הברכה בכל. ועוד מובא, בגמ' מסכת בבא בתרא טז: "מאי 'בכל'? ר' מאיר אומר שלא היתה לו בת, ר' יהודה אומר שהיתה לו בת, אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה. ר' אלעזר המודעי, אומר איצטגנינות היתה בליבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו. רשב"י אומר אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה. אמר אביי היינו דאמרי אינשי 'אידלי יומא אידלי קצירי', דבר אחר שלא מרד עשיו בימיו, דבר אחר שעשה ישמעאל תשובה בימיו".

נראה, שכוונת הדרשן בדרשתם שהיתה לו בת – אינה כפשוטה. וכפי שיתבאר להלן.

ונקדים מספר קטעים מתורגמים מן הזוהר.

בזוהר פרשת וירא מובא (נצטט כאן את התרגום בלבד): "אברהם נכנס לדעת ולהתדבק באדונו כראוי לאחר שהקדים מעשים טובים מתחילה וזכה באלו הימים העליונים ונתברך מהמקום שכל הברכות יוצאות משם, דכתיב 'וה' ברך את אברהם בכל' מאי בכל? מקום נהר שלא פוסקים מימיו לעולמים. אמר ר' חייא, אברהם לא רצה להתערב בנשות העולם ולדבוק בשאר העמים, עובדי ע"ז כיוון שנשות שאר העמים הן טמאות לבעליהם ולאלו שדבקים בהם, כיוון שכאשר אברהם ידע החכמה, ידע העיקר והשורש ומאיזה מקום יוצאים ומשוטטים רוחות הטומאה בעולם, ועל זה השביע את עבדו שלא ישיא אשה לבנו משאר העמים".

ובזוהר פרשת חיי שרה מובא: "אמרתי להם – בני, זה קרוב לדברי תורה אבל יש לכם להתרחק מספרים אלו כדי שלא יטה לבכם לעבודות האלה ולכל הצדדים שאמר כאן, שמא חס ושלום תסטו מאחרי עבודת ה'. כי כל הספרים האלה מטעים את בני האדם, כיוון שבני קדם היו חכמים וירשו חוכמתם מהחכמה שאברהם נתן לבני הפילגשים, שנאמר בבראשית כה'- 'ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה, אל ארץ קדם'. ואח"כ נמשכו באותה חכמה לכמה צדדים. אבל זרע יצחק, חלק יעקב אינו כך שנאמר שם: 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק' – זה החלק הקדוש של האמונה שדבק באברהם ויצא מהגורל הזה ומצד זה יעקב. מה כתוב בסופו? (בראשית כח') 'והנה ה' ניצב עליו' וכתוב 'ואתה יעקב עבדי' ולכן צריך אדם להימשך אחר הקב"ה ולדבוק בו תדיר, שנאמר (דברים י') ובו תדבק".

ובפירוש על הזוהר מובא: מאי מתנות? ועונה "אלין סטרי דרגין תתאין" אלו צדדי המדרגות התחתונות, וכתב הרמ"ק: "האחיזם בחלקם, דהיינו בשרים הידועים להם ולא שלמדם כשפים או ע"ז, שהרי זה אסור לבני נח, אלא שהשכינם בארץ וגילה להם אחיזתם בשרים הידועים, ולמדם ז' מצוות, ועיקר הנהגה הטבעית לפי מה שעיקר שליטת השרים ההם ...".

מקטעי הזוהר הנ"ל עולה שיצחק קיבל את החכמה העליונה, בעוד בני הפילגשים קיבלו רק את החכמה הטבעית. וממילא מובן שהביטוי "בכל" שכולל את החכמה העליונה – כולל בעצם את הכל.

והנה ברמב"ן על אתר מפרש את פסוקינו "ברך את אברהם בכל" וז"ל: "בעושר ונכסים וכבוד אורך ימים ובנים וזאת כל חמדת האדם והזכיר הכתוב זה לאמר כי היה שלם בכל לא חסר דבר, זולתי שיראה בנים לבנו שינחלו מעלתו וכבודו ולכן התאוה לזה".

ובהמשך דבריו מביא הרמב"ן: "אבל אחרים חידשו בפירוש הכתוב הזה ענין עמוק מאוד, ודרשו בזה סוד מסודות התורה ואמרו כי בכל תרמוז על ענין גדול והוא שיש להקב"ה מדה, תקרא כל, מפני שהיא יסוד הכל, ובה נאמר 'אנוכי ה' עושה כל', והוא שנאמר 'ויתרון ארץ בכל הוא' אמר כי יתרון הארץ וטובה הגדולה השופע על כל באי עולם בעבור כי בכל היא, והיא המידה השמינית מיג' מידות ( ופירש "בעל הלבושים" שהכוונה היא למידת ה"אמת") ומידה אחרת תקרא 'בת' נאצלת ממנה, ובה הוא מנהיג את הכל והיא בית דינו של הקב"ה הנרמז במילת וה' בכל מקום, והיא שנקראת כלה בספר שיר השירים, בעבור שהיא כלולה מן הכל, והיא שחכמים מכנים שמה כנסת ישראל במקומות רבים בעבור שהיא כנוסת הכל. והמידה הזאת היתה לאברהם כבת כי הוא איש החסד ויתנהג בזו, ולכן אמרו אחרים כי אין הברכה הזאת שנתברך בכל רומזת על שהוליד בת משרה אשתו או שלא הוליד, אבל היא רומזת ענין גדול שבירך אותו במידה שהיא בתוך מידת הכל, ולכן תקרא גם היא כל בלשון כי שמי בקרבו והנה הוא מבורך בשמים ובארץ, ולכך אמר בה' אלוקי השמים ואלקי הארץ ...".

נמצינו למדים – שאברהם זכה למידה המיוחדת של בכל והיינו מידת האמת.

והביאור ע"פ הפשט הוא – שמידתו של אברהם היתה מידת החסד. ולאחר נסיון העקידה נאמר לו: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". ואז כשאברהם השתלם במידת החסד ובמידת היראה – הגבורה – זוכה אברהם למידת התפארת – שהיא מידת האמת, המשלבת בין החסד ובין הגבורה.

לאור כל דברינו מתבארת ברכת ה' לאברהם.

אברהם זוכה בחכמה העליונה, במידת האמת ואותה הוא מעביר ליצחק בנו. ועל כך שייך לומר "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" שכן החכמה העליונה כוללת את הכל ואת זה מעביר אברהם ליצחק בנו.

ואילו "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות", והיינו החכמה הטבעית.

אלא – שעדיין יש לברר מדוע הוצרך אברהם לשלחם מעל פני יצחק בנו?

והדברים מיושבים ע"פ דברי הזוהר הנ"ל, והיינו – שהסכנה היא מפני הדמיון המטעה בין החכמות והחשש שמא ימשכו ליבות ישראל לאותן "מתנות".

ובזה גם יובנו דברי ר' חמא במדרש שאמר "לא ברכות אלא מתנות נתן לו" ללמדנו – שהברכה הגדולה ביותר היתה, שאברהם לא הוא שהעביר את ברכת "הכל" ליצחק אלא שהקב"ה הוא זה אשר העביר ונתן את המתנות ליצחק, וא"כ – דווקא העובדה שלא אברהם נותן ליצחק אלא ה' – היא המשמעותית, ולכן הדגש הוא בפסוק (בראשית כה', יא') "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוקים את יצחק בנו".

ובזאת גם ניישב את דברי גבעה בן קוסם לאלכסנדרוס מוקדון כשהגיעו לבית קודש הקודשים – "מכאן ואילך אין לנו רשות ליכנס".

וכוונתו – מכאן ואילך מוכרח אני לומר לך את האמת והיא – שישנו הבדל מהותי ביננו וביניכם.

במקום זה – אין שייכות לבני הפילגשים.

הסילוק של בני הפילגשים בא להעיד על השונות המהותית בינינו וביניהם.