"עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים, וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ" (ישעיה נ"ד, יא-יב).

והשאלה הנשאלת היא, כיצד יתכן שאחרי הנחמה הגדולה שמנבא הנביא ישעיה בתחילת הפרק "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה" (פסוק א') "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ" (פסוק ג'), "וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה' " (פסוק י') - כיצד עדיין ציון אינה מתנחמת?

ויותר קשה מהי תוספת הנחמה בהפטרתנו "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים, וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ"- מהי הנחמה של אותם אבנים טובות טובה יותר מהנחמה שנחמו את ציון עד עתה, וכי יש באבנים טובות כדי לנחם את ציון?

על הפסוק "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד..." הגמ' במסכת בבא בתרא (עה.) אומרת: אמר רבי שמואל בר נחמני, פליגי תרי מלאכי ברקיעא - גבריאל ומיכאל ואמרי לה תרי אמוראי במערבא ומאן אינון? יהודה וחזקיה בני רבי חייא, חד אמר שוהם וחד אמר ישפה אמר להו הקב"ה להוי כדין וכדֵין עכ"ל.

פירוש הדברים, נחלקו שני אמוראים או שני מלאכים בשמים, מהם אותן אבנים יקרות שישובצו בחומת ירושלים באחרית הימים, האחד מציין את אבני השוהם, והשני מציין את אבני הישפה, אומר הקב"ה יהי כדברי שניהם (וזה פירוש "כַּדְכֹד" - כדברי האחד וכדברי השני) והדברים לכאורה סתומים איזו מין מחלוקת יש כאן ומהי הכרעת הקב"ה?

מסביר המהר"ל: (בחידושי אגדות שם) השוהם והישפה הם אבני החושן כמו שכתוב "וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֶה" (שמות ל"ט, יג), ירושלים היא עיר אלוקית והבשורה היא שלעתיד לבא תהיה ירושלים מעלתה יותר אלוקית ממה שהיתה קודם לכן, והראיה שיהיה בנינה מאבנים טובות ויקרות מאבני החושן שיש בהם ענינים אלוקיים, וסגולות על טבעיות.

מדברי המהר"ל נלמד שהאבנים היקרות באות לסמל על ענינים רוחניים שיש בירושלים של אחרית הימים - מה משמעות הדברים?

במדרש רבה (שמות פרשת ל"ח, ט') נאמר ששמות השבטים היו חקוקים על אבני החושן. על השהם - היה חקוק שמו של יוסף, ואילו על הישפה שמו של בנימין.

השהם - יש בה את האותיות השם "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ" - יוסף סימל את ההצלחה הגשמית גוון אבן זו הוא לבן, המורה על החסד והטוב.

הישפה - "יש-פה", בה חקוק שמו של בנימין, שלא גילה לאביו על מכירת יוסף. הגוון של האבן הוא אדום ירוק ושחור - מסמל את הדין והמשפט.

נחלקו שני מלאכי עליון מה צריכה להיות ירושלים. מיכאל - הוא מלאך ושר המים - המסמל את החסד. מאידך גבריאל - הוא שר הגבורה, שר של אש האחד סובר שירושלים צריכה להיות עיר של חסד "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ" (תהילים מ"ח, ג), והאחר סובר שירושלים צריכה להיות עיר של משפט ודין. אומר הקב"ה "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ" כדֵין וכדֵין - שניהם צודקים "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיה א', כז)- היא "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהילים קכ"ב, ג) הכוללת גם חסד ורחמים וגם דין הגבורה.

בנוסף לכך אומר הנביא "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים". אכן מדובר כאן על צמד אבני חושן נוספים שהם נפך – ספיר. אומר המלבי"ם: אבן הנופך - היה אבן יהודה, והוא אות המלוכה, ואבן הספיר - היה אבן יששכר והוא אות התורה והחכמה.  שני אלה יסדו את בנין ירושלים כתר מלכות וכתר תורה.

לפי"ז מובנת הנחמה של אותה "עֲנִיָּה סֹעֲרָה", שעליה דרשו חז"ל "עניה מן התורה עניה מן הצדיקים עניה ממוות וממעשים טובים" (ילקוט שמעוני, ישעיה רמז תע"ח), ציון אינה מתנחמת רק בבנין הגשמי של ירושלים ולכן היא סוערה. והנביא מנחם אותה שלא תהיה רק גאולה גשמית של יוסף ויהודה (יוסף - סמל החסד, ויהודה - כתר המלכות), אלא תהיה גם גאולה רוחנית שזה הסמל של אבן הספיר ואבן הישפה (יששכר ובנימין).

וזהו המשך הפסוק "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (פסוק י"ג) - שעל זה דרשו חז"ל "אל תקרי בניך אלא בוניך" (ברכות סד.) וזוהי הנחמה השלמה שתהיה לירושלים גם גאולה גשמית וגם גאולה רוחנית, שהם אבני היסוד של בנין אחרית הימים של ירושלים עיה"ק תבנה ותכונן בב"א.

(פורסם במנחת אב תש"ע)