קוראים אנו בפרשתנו על מעשר שני, אשר דיניו אינם דומים לשאר דיני תרומות ומעשרות, שכן שאר תרומות ומעשרות ניתנים לכהן או ללוי כדי לאוכלם, אך מעשר שני הבעלים הם הם  האוכלים אותו.

"עשר תעשר את כל תבואת זרעך, היצא השדה שנה שנה ואכלת לפני ה' אלקיך, במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים"^[1].

רבים התקשו בטעמה של מצוה זו,  וכך ניסח האברבנאל את תמיהתו:

"מה תועלת בהפרש המעשר משאר התבואות אחרי שזה וזה יאכלו הבעלים"?^[2]

תשובת האברבנאל מתבססת על הסיפא של הפסוק "למען תלמד ליראה את ה'", כלומר תכלית המצוה להכניע את הלב לה', וע"י כך יקנה האדם מידה זו של יראת ה' בלבו:

"דע לך שיש בזה תועלת עצום, והוא שבהפרישך אותו המעשר והוליכך אותו לירושלים, לאוכלו שם לשם מצוה לפני ה', תלמד ליראה את ה' ותקנה התכונה הטובה הזאת, והיתה למידת היראה בעשותך הדברים ההם לשם מצוה ולהתלמד בקיום הציוויים האלוקיים, שבזה ההרגל יקנה בנפשו תכונה טובה, את ההכנעה לה' יתברך ויראתו"^[3].

אכן צודק האברבנאל, שהעלייה לירושלים עם פירות המעשר תקנה בלב יראת ה'; רצונו לומר, שכאשר יעלה לירושלים, מקום החכמה והתורה, ודאי הדבר ישפיע עליו. וכן כתב התוס':

"לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים, עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה... גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים. עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה"^[4].

והנה לפי פירושים אלו, היה די לשהות בירושלים ולהתבשם מקדושתה ללא צורך בהעלאת פירות מעשר שני או דמי פדיונם, כדי שיקנה בהם פירות ויאכלם. ואכן האלשיך בפירושו ביאר באנפי אחריני את טעמה של העלאת הפירות לירושלים:

 "לבל יבעטו ברוב טובה, וייראה בעיניהם כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ההוא, על כן ציוום הקב"ה ויוליכו עמהם מעשר מכל אשר לפני ה', כאילו נותנים מנת המלך"^[5].

לאמור, מטרת העלאת פירות המעשר שלא יבטח בכוחו ובגבורתו, אלא יראה הכל כמתנת האל.

ועוד לנו לבאר מהותה של מצות מעשר שני.

"פעמיך בנעלים"

שלמה המלך משבח את ישראל בעלייתם לרגל:

"מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב"^[6].

ומשבח שלמה את עלייתם בנעליים דווקא, וכדברי המדרש: "מה יאין עקיבייך במסאנא ברתיה דרחמי"^[7]. ומפליא הדבר שהכתוב משבח את עלייתם לרגל דווקא באמצעות הנעלים, וכי מה חשיבות יש בעלייה בנעלים? זאת ועוד, הרי בשעת ראיית פני ה' במקדש לא היו נועלים את המנעלים כלל, וא"כ על מה השבח דווקא בעלייתם לרגל בנעלים?

גם מצאנו שהאבילות על חורבנה של ירושלים התבטאה באמצעות הנעלים.

"אליעזר זעירא הוה סיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא, אשכחוהו דבי ריש גלותא, ואמר ליה: מאי שנא הוי מסאני? אמר להו דקא מאבילנא אירושלים, אמרו ליה: את חשיבת לאיתאבולי אירושלים? סבור יוהרא הוה, אתיוהא וחבשוה, אמר להו גברא רבה אנא... ושבקוהו"^[8].

ומבקשים אנו להבין, מדוע בחר אליעזר זעירא להתאבל על חורבן ירושלים דווקא בנעילת נעלים שחורות.

והנה השריש לנו הגאון רבי חיים מוולוז'ין, שעיקר נשמת האדם נטוע למעלה בשורש נשמתו, ולכן ייקרא הגוף "נעל" לעומת "הנשמה", לאמור כשם שהנעל עוטה את כף הרגל, החלק הירוד ביותר שבגוף, כך גוף האדם אינו אלא כלבוש לרבדים הירודים שבנשמה.

הגאון רבי יצחק מוולוז'ין ביאר את דברי הגמרא:

"תנו רבנן מת בבית, שלום בבית, אכל ושתה בבית, סימן יפה לבית, נטל כלים מן הבית – סימן רע לבית. תרגמא רב פפא במסאנא וסנדלא"^[9].

וביאר בנו הגאון רבי יצחק מוולוז'ין, כשאדם רואה בחלומו אדם שנפטר מן העולם סימן טוב הוא, גם אם הוא נטל עמו חפצים - אך אם המת נטל עמו מנעלים סימן רע הוא; כי המנעלים רומזים לגוף, והנפטר רמז בחלומו שיקח עמו אחד מבני הבית חלילה, ולכך הוי סימן רע^[10].

ובכך מבואר עניינה של חליצת הנעל, לומר לו, שלא אבה היבם להקים שם לאחיו בגוף קיים – המכונה נעל, לפיכך חולצים לו את נעלו. ומזה הטעם עבדו בבית המקדש יחפים, ללא נעליים, שכן במקום זה צריך לרומם את דרגת הגופניות לדרגה רוחנית, ולא להשאיר אותה בדרגתה התחתונה. וגם ביום הכיפורים היום הקדוש יש איסור נעילת הסנדל, שכן ביום קדוש זה על האדם להתנתק מכבלי הגשמיות – מנעליו שלו, ולשאוף אל הפסגות הרוחניות.

ומעתה מאירים לנו דברי שלמה המלך "מה יפו פעמיך בנעלים", שכן בית המקדש הוא מקום חיבור שמים וארץ, ולכן נמשל בית המקדש לצוואר, כאמור "כמגדל דוד צוארך"^[11]. שכן כשם שהצוואר מחבר בין הראש לבין הגוף, כך חיבר בית המקדש בין העולם הרוחני לגשמי, ורומם את הגשמי לדרגה רוחנית^[12]. וכאשר האדם מגיע לבית המקדש, שם גם הדברים המגושמים ביותר מוצאים את ייעודם האמיתי. שלמה המלך משבח דווקא את הנעלים, שכן מתוך שהדברים הגשמיים ביותר ממלאים את תפקידם, ניכר כוחו הגדול של בית המקדש.

ומה נאה לייחס את עם ישראל באותה עת שעולים לרגל לאברהם אבינו, "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" – בתו של אברהם אבינו, שנקרא נדיב, שנאמר "נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם"^[13]. וכבר נתקשה המהרש"א שם בזה, מדוע בעת העלייה לרגל מכנה הקב"ה את ישראל 'בתו של אברהם אבינו'. ברם לדברינו מאירים הדברים, שכן אברהם אבינו הוא הראשון שהראה את תכלית העלייה לרגל, לרומם את עולם החומר לייעודו האמיתי, להפוך את הדברים הגשמיים לכלים לעולם הרוחני; שכן את כל רכושו הפך הוא לכלי של "ויקרא בשם ה' אל עולם":

"אברהם היה מקבל את העוברים ושבים, ומשהיו אוכלים ושותין, אמר להון בריכו, והן אמרין מה נימור, ואמר להון ברוך אל עולם שאכלנו משלו, הה"ד ויקרא בשם ה' אל עולם"^[14].

אברהם ראה בכל האמצעים הגשמיים רק ככלי לקידוש שמו יתברך. לימד הוא לבאי עולם "כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו"^[15], וכאשר מלך סדום מציע לו אחר מלחמת המלכים "תן לי הנפש והרכש קח לך"^[16], משיב לו אברהם "הרמתי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח משל אשר לך". שכן ידע אברהם אבינו שכבוד ה' יתרבה דווקא אם הוא יוותר על הרכוש הרב.

"אותה שעה קידש אברהם שמו של הקב"ה, שלא יחשוב מלך סדום שעל ידי ממון עשה אברהם מלחמה עם ארבעה מלכים, ולא עשה מלחמה אלא להציל את לוט ואת רכושו, לפי שהיה בן אחיו"^[17].

כל מעשיו הגשמיים של אברהם אבינו נחתמו בחותם קידוש השם, בסוד "בכל דרכך דעהו". ומה נאוו דברי חז"ל, שבזכות מידתו זו של אברהם אבינו שלא רצה ליקח ממלך סדום, זכו ישראל לעלייה בנעליהם:

"'ועד שרוך נעל' אלו פעמי רגלים, היך מה דאת אמר 'מה יפו פעמיך בנעלים'"^[18].

יאה ויאה שאת מצות העלייה לרגל תלה הכתוב באברהם אבינו נדיבו של עולם, שהקריב הכול למען ה', וזכו בניו לעלות בנעליהם לבית המקדש ולרומם את החומר הגס ומגושם – את עור בשרם ולהכניסו לתחום הקדושה.

ומבארים אנו את נוסח התפילה "והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם ולזמרם והשב ישראל לנויהם"^[19]. לכאורה, תפילה זו מוקשה עד מאוד, שכן מתפללים אנו שתשוב עבודת הקודש בבית המקדש במהרה בימינו, או אז ישובו הכהנים לעבודתם והלוים יהיו בעבודת השירה - אך מה פירוש "וישראל לנויהם"? אכן לפירושנו הדברים מבוארים, שכן גם כאן מדובר בבית המקדש, וכשישובו ישראל לנוויהם אחר עלייתם לרגל, אחר שהבינו את מגמת העולם, או אז יחזרו הם באופן שונה, לא לעבודת הקרקע גרידא, אלא לעבודת גילוי מלכותו יתברך, לקרוא בשם ה' אל עולם.

אולם מעת אשר חרב המקדש חסרנו כל אלה, ואין לנו את "מגדל דוד צוארך", את מקום גילוי כבוד מלכותו, ומתקשים אנו לרומם את נעלינו, חסרנו את "רחצתי את רגלי איככה אטנפם"^[20], ומעתה קשה לנו לרומם את הנעלים. וע"כ אליעזר זעירא התאבל על חורבן המקדש דווקא באמצעות נעליו, שהם המבטאים את חסרון המקדש^[21], שכן כעת נשארנו עם הנעלים הגשמיות, נשארנו עם העור הגס והמגושם, ללא יכולת לרומם אותו אל-על אל ייעודו האמיתי.

ומעתה מוארת לנו מצות מעשר שני באור יקרות.

"ממלכת כהנים וגוי קדוש"

שונה היא בתכלית מצות מעשר שני משאר מצוות תרומות ומעשרות, שכן בעוד שאר תרומות ומעשרות ניתנים לשבט הלוי, ומטרת הנתינה להעיר את חשיבות הדבר שיהיו באומה אנשים עובדי עבודת הקדוש; ומטרת מעשר עני כדי לעזור לנדכאים ולזקוקים לעזרה - מטרת  מעשר שני שהבעלים יאכלו את המעשר בקדושה לפני ה', כדי להורות שכל אדם גם הוא ככהן פרטי, וכל מעשיו צריכים להיות מכוונים לשם ה'. וכך כתב הרמח"ל:

"כי תלמידי חכמים הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם, הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח... כמו שהיה ראוי לכהן שיתכוין בעודו שוחט הזבח, או מקבל דמו או זורקו, עד שימשוך בזה הברכה ממנו יתברך החיים והשלום וזולת זה, אי אפשר שישיג מעלה זו, וישאר על כל פנים חמרי וגשמי"^[22].

מצות מעשר שני רומזת לאדם על היותו ככהן "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"^[23], שכל אחד צריך להיות ככהן המקריב ע"ג מזבח, והוא עצמו נחשב כמזבח לפני ה', ולפיכך עולה הוא למקום הקודש, ושם ילמד בינה כיצד צריך לרומם את מאכליו. וכשישוב הוא לנווהו, יהיה הוא כמזבח, ירומם הוא את מנעליו הגשמיים, עליו אפשר יהיה לקרוא "מה יפו פעמייך בנעלים". נתייחד וידוי בעת מעשר שני אשר בה אומר המתוודה "ולא נתתי ממנו למת"^[24], וכביאור המשנה "לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת, ולא נתתיו לאוננים אחרים"^[25] . מדוע מדגישה התורה במעשר שני "ולא נתתי ממנו למת"?

אכן מעשר שני מציין הוא את חזון הכהונה שבכל אחד ואחד, הוא החזון העתידי "ואתם כהני ה' תקראו"^[26], ברם בעת ההיא לא ישלוט המוות כלל. וכך ניסח את הדברים הראי"ה קוק:

"אבל המעלה הרמה הנגמרת באחרית הימים, שאליה נערוג ביסוד המעשר שני, הנאכל לבעלים עצמם בקדושה של שמחה, אין ראוי להיות עמו שום יחש של המות, אפילו מצד ההבנה של הכבוד שירחשו לו מביני מדע באדם... כי באמת רואי שיוכר המות עכ"פ לחלי באדם הבא מצד הקלקול המוסרי ועטיו של נחש, שעם כל ההשתלמות וגמר כל מעוות להתקן, מוכרח הוא ע"פ אדון כל המעשים, להתבטל מן העולם, עד שלא יהיה לו זכר עם המעמד היותר מכובד, ומלא עז שאנו מובטחים להגיע עדיו "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים"^[27].

מצות המעשר שני מורה היא על נקודת הכהונה שבכל אחד, אשר תבוא לידי ביטוי ביתר שאת בעת העתיד עת נהיה כולם ככוהני ה', וזו לא יכולה להיות קשורה בקשר מה עם המוות שיבולע "ובלע המות לנצח... וחרפת עמו יסיר"^[28], ולכן דווקא בעת נתינת מעשר שני מדגיש כל אחד ש"לא לקחתי ממנו למת".

ואגב עיסוקנו במשמעות  הנעלים ברצוננו להוציא עוד ציץ ופרח בעניין זה.

"ואביון בעבור נעלים"

"על שלשה פשעי ישראל, ועל ארבעה לא אשיבנו,

על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים"^[29].

חז"ל דרשו את הפסוק על מכירת יוסף לעבד, שמכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, "כל אחד ואחד נטל שני כספים לקנות מנעלים ברגליהם, שנאמר על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים"^[30]. תמהים אנו, מה כוונת חז"ל ללמדנו שעשרת הרוגי מלכות, גם הם נתפסו בעבור מכרם אביון בעבור נעלים:

"פעם אחת היה יושב (הקיסר) ועוסק בתורה, ומצא כתוב 'וגונב איש ומכרו' והלך וטח הבית כולו בנעלים ודבקם בכתלים, ושלח אחר רבן שמעון בן גמליאל וחבריו, ואמר להם מי שגנב איש מבני ישראל והלך ומכרו מה דינו? אמרו לו חייב מיתה, אמר אם כן אתם חייבים מיתה, קבלו על עצמכם דין שמים. אמרו לו למה? אמר להם בשביל אחי יוסף שמכרו את יוסף דכתיב 'וימכרו את יוסף', וכתיב על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים, ולכן טח אותו רשע את הבית במנעלים, כדי שיכירו באיזה דבר מכרו את יוסף שנאמר בעבור נעלים"^[31].

לאמור, גם הקיסר הדגיש להם את עוולתם על מכרם את אחיהם בעבור הנעלים, "ולכן" טח את הבית בנעליים וביקש הקיסר את נפשם של עשרת הרוגי מלכות. ואכן ר' ישמעאל כהן גדול עלה לרקיע, ושם נמסר לו כי גזרה היא משמיא שעשרה חכמי ישראל הם הם יהיו תיקונם של עשרת השבטים.

ותמהים אנו:מדוע מכרו האחים את יוסף בעבור נעליים? והיאך הדבר בא לתיקונו ע"י עשרת הרוגי מלכות?

אך לאור דברינו נוכל לבאר פשר דברי חז"ל. הנה מדי בוקר מברכים אנו שתי ברכות בשעה שאנו מתלבשים,  "מלביש ערומים" על כיסוי הגוף, ו"שעשה לי כל צרכי" – על נעילת הנעלים; לומר לך עם היות גם הנעלים וגם הבגדים כיסוי והגנה לגוף, קיים שוני ביניהם. כפי שביארנו לעיל, הנעל מסמלת את חומר הגלם העבה המגושם, וכאשר נועלים אותם מסתירים ואוטמים את מראה כף הרגל, אך הבגד אינו מסתיר את צורת הגוף.

גם הקב"ה מתכסה בעולמו בשני כיסויים, פעמים שהוא מתכסה בבגד שדרכו ניתן לחוש באור ה', ופעמים הקב"ה מסתיר עצמו בכיסוי גמור "אכן אתה אל מסתתר", ותפקידנו הוא להאיר את אור ה' גם בדברים המגושמים.

הגמרא לומדת את סדר קשירת שרוכי הנעליים מן התפילין:

"דאמר רבי יוחנן כתפילין כך מנעלים, מה תפילין בשמאל, כך מנעלים בשמאל"^[32].

דומה שסוד הדברים הוא שהתפילין כנעליים עשויים מעור בהמה גסה, ועל האדם לקחת גם את העור הגס – את הנעליים - ולהפוך אותו לכתר למלך מלכי הקב"ה – אלו תפילין שבראש. אחי יוסף – שבטי י-ה - חטאם היה על מכרם אביון בעבור נעלים, לא ראו הם נכוחה, את האור האלוקי הזורח מבעד מריבתם עם יוסף, לא ראו היאך חלומותיו של יוסף יכולים לסייע להם בעבודת הא-ל.

ואכן תיקונם הוא בעשרת הרוגי מלכות, שם תיקונם הוא בדמויות קודש כרבי ישמעאל שלא ראה בגופו אלא אמצעי להנחת תפילין:

"וכיון שהגיע הפושט למקום תפילין, התחיל רבי ישמעאל לצעוק צעקה גדולה ומרה וישא את קולו ויבך, אמרו לו מפני מה לא בכית עד עכשיו, ועתה את מתחיל לבכות? אמר להם ר' ישמעאל, על נשמתי איני בוכה, אלא על מקום שבו נתון שם אל-עליון על התפילין"^[33].

חטאו הם בנעליים, ותיקונם בא להם בתפילין, להורות ולהראות כיצד צריכים הם לרומם את הנעליים ולעשותם כתר מלוכה. "מה יפו פעמייך בנעליים".