עמדתי ואתבונן בדין "לחמניות" העשויות מקמח מצה או מתחליפי דגנים, אשר מתפיחים אותם בעזרת שמרים שנעשו על טהרת הכשרות לפסח, וחזותן כלחמניות חמץ גמור, האם יש לאסור אכילתן משום מראית עין.

איתא במסכת כריתות כא:

"אמר רב דם דגים שכנסו אסור, מיתיבי, דם דגים ודם חגבים מותר אפי' לכתחילה? כי תניא ההיא מתניתא דאית ביה קשקשים, כי קאמר רב דלית ביה קשקשים".

וכן פסק השו"ע יו"ד סי' ס"ו ס"ט:

"דם דגים אע"פ שהוא מותר אם קבצו בכלי אסור משום מראית עין, לפיכך אם ניכר שהוא של דגים כגון שיש בו קשקשים מותר".

(וע"ע כריתות שם ובכתובות ס., ובשו"ע יו"ד ס' סו' ס"י)

והנה הרמ"א בדרכי משה (סוף סימן ס"ו) כתב:

"שמעתי שמהרש"ל בים של שלמה (פרק כל הבשר סי' נ"ב) למד מדין דם דגים שאסור משום מראית העין, לאסור בשר עוף בחלב שקדים, אא"כ הניח מן השקדים אצלו, משום מראית העין. ואין הכרח לדבריו, דשאני דם שהוא איסור כרת, משא"כ בבשר עוף בחלב שאינו אלא מדרבנן, וכן המנהג פשוט להתיר".

וכ"פ בהג"ה סי' פ"ז ס"ג שנהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בו בשר עוף, אבל בבשר בהמה יש להניח שקדים. וכן הוא בתורת חטאת סוף כלל ס"ב.

ולמדנו מדבריהם שנחלקו בשאלה האם משום חשד איסור דרבנן אוסרים אנו לעשות דבר היתר בפרהסיא מפני מראית העין אלא בחשד איסור דאוריתא, ולדעת המהרש"ל אף בחשד איסור דרבנן חיישינן משום מראית העין.

והנה רבו האחרונים שאחזו בשיטתו של המהרש"ל וביניהם: הב"ח ביו"ד סו"ס ס"ו שכתב:

"ודברי מהרש"ל עיקר דאף באיסור דרבנן חיישינן למראית עין בפרהסיא, דרק לענין לאסור בחדרי חדרים נמי, הוא דיש לחלק בין איסור תורה לדרבנן".

ורצונו לומר, שבמשנה שבת (קמו:) שנינו:

"מי שנשרו כליו בדרך במים מהלך בהם ואינו חושש, הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם..."ר"א ור"ש אוסרין". והטעם מבואר בגמרא שם: "אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפי' בחדרי חדרים אסור".

ואסבר לן הב"ח שחומרא זו לאסור עשיית דבר היתר אפי' בצנעא נאמר רק לגבי חשד איסור תורה, אבל לגבי חשד איסור דרבנן אין לאסור בצנעא, אולם לענין פרהסיא אין חילוק בין איסור תורה לדרבנן ובשניהם יש חשש מראית העין.

וגם הש"ך (סי' פ"ז סק"ו) פסק שאף בחשד איסור דרבנן חיישינן למראית העין.

גם הגאון תפארת ישראל בפירוש המשנה בפרק החבית משנה ד' כתב שגם בדרבנן חיישינן למראית עין והביא ראיה מהגמרא בשבת כ"ג.:

"אמר רב הונא חצר שיש לה ב' פתחים צריכה שתי נרות".

וכ"פ בשו"ע או"ח סי' תרע"א ס"ח. ומבואר שגם דבר שעיקרו הוא מדרבנן כנר חנוכה חששו בו חז"ל משום מראית העין.

גם הגאון נודע ביהודה נראה שסבור כן, שכתב באו"ח תנינא סי' ל' אחר שנשא ונתן בנושא דין המטריה בשבת, וז"ל:

"ועד כאן דברנו מאיסור תיקונו בשבת, אבל אם העמידו מערב שבת, אם רשאי לישא אותו ולהאהיל בו על ראשו להגן מפני החמה והגשמים, הא ודאי שמצד מראית העין שיחשדוהו שתקנו היום ראוי לאסור, לא מבעיא למאן דסבר שיש בו חיוב חטאת דפשיטא שיש למנוע ולמחות אפילו הוקם מערב שבת מפני מראית עין, אלא אפילו נימא דלית ביה איסור תורה אפי' מעמידו בשבת אלא איסור דרבנן, ג"כ שייך בו איסור מראית עין".

(וע"ע בספר שדי חמד כללים מערכת המ"ם כלל פ' מה שכתב שם)

וכ"פ בספר חכמת אדם בכלל מ' אות ג' שגם באיסורי דרבנן גזרינן מפני מראית העין וכדעת הש"ך, וכ"ד ערוך השולחן יו"ד סי' ס"ו אות ל"ג.

אתה הראת לדעת כי לפנינו להקת אחרונים, חבל נביאים, שהחמירו בחשש מראית העין אף בחשד איסור דרבנן.

אמנם, גם דעת הרמ"א איננה דעה יחידאה, שהט"ז סי' פ"ז סק"ד כתב שדברי הרמ"א נכונים וכבר נתפשט המנהג כן לעשות חלב משקדים ולהניח בה בשר עוף הואיל ואינו רק מדרבנן (אלא שסיים דמ"מ נראה שיש להניח לכתחילה שקדים גם אצל בשר עוף, אולם במקום שאין לו שקדים אין לאסור בשביל זה האכילה דכל מאי דאפשר לן לתקוני מתקנינן).

ומבואר דס"ל לעיקר הדין דאין חשש מראית העין בחשד איסור דרבנן.

וכן הפר"ח סי' פ"ז סק"ז הסכים לדברי הרמ"א להקל בבשר עוף בחלב שקדים, וכתב לדחות ראיות הש"ך, ואמר:

"שאין לנו לגזור מדעתינו זולת מה שנתבאר בש"ס להדיא והיכא דאיתמר איתמר וכו', שאל"כ בואו ונאסור בשר חיה בלי ניקור כדי שלא יטעו להתיר חלב של בהמה וכו', ואם באנו להוסיף מדעתנו יש לנו לאסור הרבה כיוצא בזה, וכבר כתבו התוס' חולין ק"ד. שאין לדמות גזרות חכמים זו לזו אלא במקומות שהש"ס מדמה, והרמב"ם רפ"ו מהל' מאכלות אסורות התיר דם דגים שכנסן בכלי אפי' בלא קשקשים, ולא חשש למראית העין, וע"כ אין לנו לחדש גזרות מדעתנו אחר סתימת התלמוד".

ובזה נדחו ראיות הש"ך.

ובספר כרתי ופלתי (סי' פ"ז סק"ח) הוסיף לצדד כדעת הרמ"א, שעד כאן אסרו חז"ל בדם דגים שהוא דם לגמרי, רק התורה התירה, וכן הרשב"א שאסר לבשל בחלב-אשה מפני מראית העין (והובא בהלכה בשו"ע סי' פ"ז ס"ד) הוא משום שחלב אשה במהותו הוא חלב גמור אלא שהתורה התירתו, ובזה יש לחוש למראית עין. אבל חלב שקדים אינו חלב במהותו שהרי מין פרי הוא ומשקה הוא, רק הואיל ומראהו כעין חלב קראוהו בלשון מושאל "חלב", ובעבור זה לא יקרא באמת חלב עד שנדון בו מפני מראית העין. ויין שהוא בתכלית אדום, וכי אסור ליתן לתוך תבשיל לבל יטעו בו שמראהו כמראה דם, "ואמרו הטבעיים כי הרבה ירקות ידמו לשרצים, אף אתה צא ואוסרן באכילה שלא יטעו בשרצים, ישתקע הדבר. ולכן אין לזה שורש וענף ודי לאסור בבשר בהמה ולא עוף ומשה ותורתו אמת".

נמצינו למדים שרבים וכן שלמים ס"ל כדעת הרמ"א שבחשד איסור דרבנן אין חוששין למראית העין.

ומעתה נבוא לנידון דידן ביחס ל"לחמניות" העשויים מקמח מצה או מתחליפי דגנים, אשר מתפיחים אותם בעזרת שמרים שנעשו על טהרת הכשרות לפסח, האם יש לחוש בכך משום מראית-עין.

והנה בהשקפה ראשונה נראה לכאורה לאסור שהרי אף המקילים לעיל דהיינו הרמ"א וסיעתו, לא הקלו אלא במקום חשד איסור דרבנן, משא"כ בנדו"ד שמדובר בחשד איסור תורה של אכילת חמץ בפסח.

אכן, אחר העיון נראה שיש מקום לצדד בדבר לקולא מכמה אנפין.

ראשית, נלע"ד שמפשט דברי הפר"ח הנ"ל נראה שסבור שאף בחשד איסור תורה אין לנו להוסיף גזרות מדעתנו לאסור משום מראית העין זולת מה שנתבאר בש"ס להדיא, וכפי שעולה מראייתו: "שאל"כ בואו ונאסור בשר חיה בלי ניקור כדי שלא יטעו להתיר חלב של בהמה".

ומבואר שאף בחשד איסור תורה אין לנו לחוש למראית העין מדעתנו.

ואכן באורח חיים סי' תס"א הביא הפר"ח דברי הרנה"ג (והובא ג"כ בשערי תשובה סי' ת"ס סק"י) בדבר הסופגניות הנהוגות לעשותן בכל שבת זכר למן, וכן מה שנוהגים כשמטגנין דגים בשמן במחבת טחים אותם בקמח כדי שלא ידבקו, שכל זה אסור לעשותו בפסח, ואף במצה אפויה משום מעשה שהיה שאשת חבר עשתה כן, ושכנתה חשבה שהיה קמח ממש ולמחר טגנה דגים בקמח ממש, ולפיכך יש לאסור מפני מראית עין.

וכתב עליו בפר"ח וז"ל:

"ואני אומר שהכל מותר מן הדין ואין לנו לגזור גזירות מדעתינו, ומה בכך אם אשה אחת טעתה בדין וכו'".

והביא ראיה מהגמרא פסחים ל"ט:

"אמר מר זוטרא לא לימחי איניש קדרה בקמחא דאבישנא, דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוץ".

(וכ"פ בשו"ע סי' תס"ג ס"ג: כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו, אין מבשלים הקמח שלו במים, שמא לא נקלה באור יפה ונמצא מחמיץ כשמבשלים אותו.) ומשמע שלולא חשש זה של חימוץ היה מותר ליתן את הקמח (הכשר לפסח) לתוך התבשיל ולא היינו חוששים למראית העין.

ועוד שם:

"אמרי דבי ר' שילא ותיקא שרי, והתניא ותיקא אסור, לא קשיא הא דעבדיה במישחא ומילחא, הא דעבדיה במיא ומילחא",

וכ"פ השו"ע סי' תס"ג ס"ב:

"ותיקא, שהוא תבשיל העשוי משמן ומלח עם קמח, מותר, (דשמן הוי מי פירות ואין מחמיץ) והוא שלא יהא בו מים".

ומבואר שלא חששו למראית העין שיחשדו בו שמבשל בקמח עם מים.

ועוד נאמר שם דף מ':

"איכא דאמרי רבא גופיה מחי לה קידרא בחסיסי".

ובין לפירוש רש"י שפירש קימחא דאבישונא ובין לפירוש הערוך דחסיסי הוי קמח של עדשים וכמ"ש בתוספות שם ד"ה רבא, נמצינו למדים שכל מה שמותר מעיקר הדין עבדינן בפסח ולא חיישינן למראית העין.

ומזה סיוע לדברינו לעיל, שאף באיסור תורה ס"ל להפר"ח מעיקר הדין שאין לחשוש משום מראית העין במקום שלא הוזכר בתלמוד.

ומצאתי ג"כ להגאון מוהר"ם שיק באורח חיים סי' רל"ו שכתב כן גם בדעת הכרתי והפלתי שהוזכר לעיל (סי' פ"ז סק"ז) וז"ל:

"...ואף דהתם הוא איסור תורה, מכל מקום הא גם באיסור תורה נראה דלא ניחא ליה להפלתי לגזור מפני מראית-עין רק כתב "ודי לאסור" וכו' מפני שלא רצה לחלוק להדיא על הרמ"א וכו'".

עוד יש לצרף מ"ש בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' רל"ו דבקמח קטניות או בקמח ממצה אפויה אין לחשוש למראית העין, משום שאם מדקדקין בראיה יפה, רואה כל אדם ויודע שאין זה קמח מדגן או שהינו קמח מצה, אא"כ במקום דשכיחי פרוצי חיישינן.

ובשו"ת יבי"א ח"ו חיו"ד סי' ח' נשאל אודות מה שנהגו בכמה בתי מלון להגיש לאורחים אחר ארוחה בשרית כוס חלב סינטטי שאין בו כל תערובת של חלב אמיתי, האם אין לחוש בזה משום מראית העין ולהחמיר להצריכם שיתנו שקדים עם החלב הצימחוני הזה. ואחד מטעמיו להתיר, הוא ע"פ מ"ש הרא"ש (פ"ט דנידה סי' ז') שזה ששנינו במשנה במסכת כלאיים פ"ט משנה ב' שהשיריים והכלך אינם כלאיים אבל אסורים מפני מראית עין (ופירש הרמב"ם ששניהם משי הם אלא שזה מראהו כצמר וזה מראהו כפשתן ולכן אסרו מפני מראית העין) שמה שאסרו חז"ל לתפור בגדי צמר או פשתן בחוטי משי זהו רק בזמנם שלא היה המשי מצוי וחששו למראית העין, אבל בזמנינו שבגדי משי מצויים בינינו והכל מכירים ויודעים בהם, אין לחוש לאסור תפירת בגדי צמר בחוטי משי.

וכ"פ הטור והשו"ע יור"ד סי' חצ"ר:

וכן כאן שהחלב הצמחוני נפוץ וידוע הוא לכל, אין לאסור בו משום מראית העין. ע"כ.

ואף אנו נאמר שכיון שקמח המצה ותחליפי הדגן נפוצים הם עד למאד בימי הפסח וידועים לכל אין לאסור בזה משום מראית העין.

וכעין סברא זו כתב ג"כ הכרתי והפלתי (סי' פ"ז סק"ח) וז"ל:

"שלא גזרו משום מראית העין אלא כמו דם דגים שכנסו בכלי דלא שכיח, והרואה לא יתלה בדם דגים, אלא יחשוב שהוא דם בהמה ועוף. וכן חלב אשה הכנוס בכלי לא שכיח כ"כ, והרואה יתלה שהוא חלב בהמה, ומשו"ה חששו למראית העין. אבל חלב שקדים דשכיח ורגילים לבשל בחלב שקדים והוא מוטעם מאד, לא חיישינן למראית העין כלל, ומהיכא תיתי לתלות באיסור ולא בהיתר".

ובודאי גם בנידון שלנו שכיח ורגיל לבשל ולטגן בימות הפסח בקמח מצה (למעט המדקדקין במצה שרויה, ועי' שע"ת סי' ת"ס סק"י) ומהיכא תיתי דיתלו באיסור ולא בהיתר, וכבר כתב בספר תפארת ישראל (כלכלת השבת אות ל"ד) שאין לחוש למראית העין אלא כשיש קצת הוכחה לאיסור יותר מלהיתר.

ומשום כך התיר הגר"י גוטליב בשו"ת יגל יעקב (חיו"ד סי' כ"ג והובא בשו"ת יבי"א הנ"ל) להשתמש בקוקוס טחון הדומה לחמאה, לטגן בו קציצות בשר (שהוא חשד איסור תורה) ואין לחוש משום מראית העין, וכמ"ש הש"ך (סי' רצ"ח) דבמידי דשכיח לא חיישי' למראית העין, ולכן אף בבשר בהמה יש להתיר. אלא שבמסקנא לא רצה להתיר אלא ליחיד בביתו, אבל לאכול בפרהסיא וברבים לחם שנמרח בקוקוס עם בשר אין להתיר, אא"כ יעשה היכר לזה, יען כי רבו המתפרצים בעוה"ר האוכלים בשר עם חמאה. ע"כ.

והן אמת שהברכי יוסף או"ח סי' תס"ג אות ב' מצא סיוע לדברי הכנה"ג סי' תס"א מדברי הראב"ן דף ע"ג ע"ב (פסחים סי' ל"ד, ווארשא, דף ל"ד ע"ד) שכתב וז"ל:

"ומצה אפויה שבישלה כמו שעושין מאכל שלקות וגם לתינוקות מאכל פרפל וכו', ומיהו אינו טוב לעשות פרפיל שלא יעשו גם מקמח, וטוב הוא לאסור מפני זה".

וכתב הברכ"י שזה סמך גדול לדברי החכמים שהביא גזרתם הרב כנה"ג. ומיהו גם ראב"ן בדרך "טוב" קאמר. ובשיורי ברכה הוסיף שכן מצא להגאון ר' מרדכי ממודינא שאסר בזה. ע"כ. (וכן הסכים מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה).

אולם האידנא פשט המנהג להתיר בזה ופוק חזי מאי עמא דבר, וה"ט מפני שנתפרסם הדבר מאד, ומוכרים בחנויות קמח ממצה אפויה לשם כך, והכל יודעים שאינו קמח ממש, ומשו"ה משרא שרי. וכ"כ הגאון יבי"א הנ"ל בלשון הזו ממש.

ובשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ט סי' כ"ב נשאל בענין חולי הכרסת האוכלים לחם האפוי מתחליפי דגנים אם מותר להם להתפיח את הלחם הזה עם שמרים כשרים לפסח או שיש בכך משום מראית העין, והשיב וז"ל:

"ואשיבנו דמעיקרא דדינא אין לאסור זאת. וכמו שחזינן להרבה יראים ושלמים שאופים ואוכלים בפסח עוגות מקמח מצה, הגם שמראיהם החיצוני הוא ממש כעוגות חמץ שאוכלים בכל ימות השנה. אולם יש גם מקום לנהוג חומרא בזה. וכעין שמביא הבאר היטב באו"ח סי' ת"ס סקי"א בשם הכנה"ג בכגון דא מפני שפעם אחת אירע מכשול בדבר".

אשר על כן נלע"ד שיש מקום לצדד להקל מעיקר הדין להכין ולשווק "לחמניות" הכשרות לפסח, אם יסכימו גדולי ההוראה שבדורינו.

(יעויין בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' רל"ו שכתב שאין להתיר לישראל למכור בפסח קמח של פסח, דהיינו קמח רגיל שלא עבר תהליך לתיתה והינו כשר לפסח, דחיישינן למראית העין שהרואה יסבור שהוא קמח חמץ. ובסוף הדברים כתב וז"ל:

"...א"כ אפילו אם יקבע שם בחנותו פיתקא שהוא קמח של פסח, והוי כעין שמניחין שקדים אצל חלב שקדים, מ"מ הרי העכו"ם הקונים מוליכין את הקמח אנה ואנה וגוי מיפעא פעי".)

ומשמע שלולא חשש זה היה מותר ע"י קביעת שלט בחנות שהוא קמח של פסח, ובפרט אם ימכרו אך ורק באריזה שתציין את כשרותם לפסח, וכן יֵאָכְלוּ רק במקומות שיפרסמו באמצעות שילוט וכד' את כשרות כל המוצרים לפסח על דרך מה שהתירו הפוסקים לבשל בשר בהמה בחלב שקדים אם מונחים שקדים בחלב.

והמחמיר בזה שלא לאכלם וחושש לדעת הכנה"ג שיש לגזור משום מראית העין בדברים הנהוגים לעשותם בימי השנה, תבוא עליו ברכת טוב, וכפי שכתב הראב"ן: "טוב הוא לאסור זה מפני זה". ובפרט במקומות דשכיחי פריצי בעוה"ר.

(פורסם באשכולות פרשת שמיני (פרה) תשס''ח)