שני מדרשים מופלאים מצויים בפרשת השבוע, שנדמה שכל מי שרוצה לשתול עצמו בבית ה' חייב לדעתם. וז"ל:

רבנן אמרי הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותן עוסקים בתורה, והוא אומר להן, היאך אדם למד תורה תחילה, אומרים לו, תחילה קורא במגילה ואח"כ בספר ואח"כ בנביאים ואח"כ בכתובים. משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד, ואח"כ בהלכות ואח"כ באגדות. כיון ששומע כך אומר בליבו אמתי אני למד כל זאת, וחוזר מן השער... אמר רבי ינאי, למה"ד, לככר שהיה תלוי באויר. טיפש אומר מי יוכל להביאו ופקח אומר, לא אחד תלה אותו. מביא סולם או קנה ומוריד אותו. כך כל מי שהוא טיפש, אומר, אימתי אקרא כל התורה, ומי  שהוא פיקח, מהו עושה, שונה פרק אחד בכל יום, עד שמסיים כל התורה כולה. אמר הקב"ה: לא נפלאת היא, ואם נפלאת היא ממך, שאין אתה עסוק בה... (מדרש רבה ניצבים פרשה ח',ג')

הדבר המרתיע מלהתחיל ללמוד היא הכמות העצומה שבתורה. וסוד ההצלחה היא ההדרגה, ההליכה מן הקל אל הכבד. המחשבה שכרגע לומדים רק פרק אחד, משנה אחת או דף אחד. ההתמדה בדרך זו היא הערובה להצלחה.

ומה הוא הדבר המעכב במיוחד? העצלות. ועל כך המדרש הבא.

רבנן אמרי שבעה דברים אמר שלמה על העצל, ומה שאמר משה היה גדול מכולם. [הדברים נכתבו על פסוקים בספר משלי כ"ו,"אמר עצל שחל בדרך, ארי בין הרחובות". ובפרק  כ"ב נאמר: "ארי בחוץ, הדלת תסב על צירה ועצל על מיטתו, טמן ידו בצלחת נלאה להשיבה אל פיו, חכם עצל בעיניו משבעה משיבי  טעם".]

כיצד: אמרו לעצל רבך בעיר, לך ולמד תורה ממנו והוא משיב אותן ואומר להן, מתיירא אני מן הארי שבדרך, מנין שנאמר: "אמר עצל שחל בדרך". אמרו לו הרי רבך בתוך המדינה, עמוד ולך אצלו, אמר להם מתיירא אני שלא יהא ארי בתוך הרחובות. שנאמר "ארי ברחובות". אמרו לו הרי הוא דר אצל ביתך, אמר להן "והארי בחוץ". שנאמר "אמר עצל ארי בחוץ". א"ל: בתוך הבית. השיב להן: ואם הולך אני ומוצא את הדלת נעול, אני מחזר ובא?! אמרו לו פתוח הוא. מנין, שנאמר: "הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו". לסוף שלא היה יודע מה להשיב, אומר להן: או הדלת פתוח או נעול מבקש אני לישן עוד מעט. מנין, שנאמר: "עד מתי עצל תשכב...".

עמד משנתו בבוקר, נתנו לפניו לאכול, הוא מתעצל לתת לתוך פיו. מנין , שנאמר: "טמן עצל ידו בצלחת, נלאה להשיבה אל פיו". [שגם אם יתנו לו לאכול, יושיט ידו אל הכלי שבו המאכל, ומתעצל לתת אוכל לתוך פיו. והנמשל, שגם אם יתנו לו מזון הנפש, היא התורה, יתעצל לשמוע ולתת לתוך פיו. (מלבי"ם)] ואיזה השביעי, "מחורף עצל לא יחרוש, ושאל בקציר ואין". מהו מחורף עצל לא יחרוש, אמר רשב"י: זה שאינו למד תורה בנערותו, ומבקש ללמוד בזקנותו ואינו יכול...

ומה שאמר משה היה גדול מכולן, מניין, "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". הוצא דבר מתוך פיך. [שמשה לימד התורה את ישראל כמו שציווהו ה', "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" "ודברי אשר שמתי בפיך", וכבר הם בתוך פיהם ועליהם רק לשנן הדברים.] (מדרש רבה פרשה ח',ו')

ונדמה שכל תוספת דברים אך למחסור.