דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם (ויקרא יט, ב). יכול כמוני? ת"ל "כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם. (ויק"ר כד, ב)

ובתו"כ כתיב: "קדושים תהיו – פרושים תהיו". ומבאר הרמב"ן בפירושו על התורה שכוונת התורה היא שיהיה אדם מתרחק מתענוגות העוה"ז אע"פ שמדין תורה הם מותרים, ואל לו לאדם להיות "נבל ברשות התורה". שיכול אדם להיות שקוע כל ימיו בתענוגות העולם הזה במה שאין איסור מצד התורה, וע"ז אומרת התורה: "קדושים תהיו - פרושים תהיו".

והנה ע"פ הסבר זה דברי המדרש תמוהים: "יכול כמוני? ת"ל 'כי קדוש אני' – קדושתי למעלה מקדושתכם". מה שייכת פרישות אצל הקב"ה? ומה פירוש "קדושתי למעלה מקדושתכם" – מה שייך אצל הקב"ה ענין זה של להתרחק מן המותרות?

ר"ש שקופ בהקדמתו לספרו "שערי יושר" כותב דברים נפלאים על מושג הקדושה, שבמצוה זו של "קודשים תהיו" כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו.

מצות "קדושים תהיו" פירושה שאדם צריך להקדיש את כל מעשיו לטובת הכלל, וכל פעולה שאדם עושה צריך הוא לחשוב כיצד זה מטיב עם הכלל. וגם כאשר אדם פועל להנאת עצמו כדי להבריא את גופו ונפשו, צריכים הדברים להיות במטרה שיטיב גם לאחרים. אך הנאה שאדם נהנה מן המותרות שאינה להבראת גופו ונפשו היא נגד הקדושה, ולכן הפרישות מן המותרות היא לרצות בקדושה. וזהו "קדושים תהיו - פרושים תהיו", ובזה אנו מתדמים להקב"ה, שכל מה שברא הקב"ה את העולם היה כדי להטיב עם הברואים, וכל קיום העולם בכל רגע ורגע הוא כדי להטיב עם ברואיו. וא"כ גם אנו צריכים להקדיש את עצמנו לטובת הכלל ולא לטובת עצמנו – זהו "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'".

אך אומר המדרש: "יכול כמוני? ת"ל כי קדוש אני ה'". ודאי שאין אדם יכול להדמות לקב"ה בזה, ולדאוג רק לאחרים ולא תהיה לו שום שאיפה לדאוג לעצמו. לכן אומרים חז"ל שקדושת הבורא למעלה מקדושתנו, שהבורא כל מטרתו לדאוג לנבראים, אך אדם צריך להקדים את טובת עצמו לפני טובת הכלל, כפי שאמר ר"ע: "חייך קודמים לחיי חברך" (ב"מ עב. נדרים פ:).

ואין סתירה בין הדברים, כי מצד א': "אם אין אני לי מי לי", ומצד שני: "וכשאני לעצמי מה אני" (אבות א, יד). פירושו, שאדם צריך לדאוג לעצמו תחילה, אך לראות את עצמו כחלק בלתי נפרד מן הכלל, כי עם ישראל הם נשמה אחת בגופים מחולקים, וכאשר אדם דואג לעצמו בעצם זוהי דאגה לכלל כולו. זהו מושג הקדושה שהתורה מצווה – "קדושים תהיו", שכל מעשנו יהיו מוקדשים לטובת הכלל ולא להנאת עצמנו.

יסוד זה חשוב הוא בימי הספירה, שאנו אבלים על "עשרים וארבעה אלף תלמידים של רבי עקיבא שמתו מפסח ועד עצרת משום שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם" (יבמות ס"ב:) ובמדרש רבה מוסיף: "שהיתה עיניהם צרה אלו באלו". כאן היתה פגיעה חמורה בנושא הקדושה, כל אחד דאג לעצמו ולא רצה לתרום לטובת הכלל. דוקא תלמידיו של רבי עקיבא שאמר "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", יסוד התורה בנוי על אהבת הזולת שהיא תכלית חיינו.

דוקא בימים אלה שבין פסח לעצרת ימים שהם הכנה לקבלת התורה בחג השבועות ישנם מ"ח ימים כנגד מ"ח קנינים שהתורה נקנית בהם, ויום המ"ט הוא כנגד הכל (חזרה על כל הקנינים), שהם המידות שאדם צריך לרכוש כדי לקבל את התורה . תלמידי רבי עקיבא שהיה להם פגם במידות של קניני התורה מתו דוקא בימים אלה. על כן עלינו להתחזק בימים אלה בנושא המידות ואהבת הזולת, ולעשות כל שביכולתנו כדי להטיב עם הכלל, ליצור אחדות בעם, ולהסיר את כל המחלוקות שבינינו, כדי שיקוים בנו "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב) – כאיש אחד בלב אחד (רש"י שם), ומתוך כך נגיע לקבלת התורה מתוך קדושה.

(פורסם בענבי הכרם)