[1]נקודת התפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות מבטאת את המעבר מעיסוק בעוז רוחם של גיבורי ישראל הנלחמים באויבינו ברוח ובגבורה, אל יום של שבח, הודיה והלל לקב"ה על הניסים הגדולים שזכינו להם, על התחלת התגשמות חזון הנביאים ועל כינונה של מלכות ישראל.

בלב היום הזה ניצבת הזמנה להעמקה במושג היסוד המלווה את תקומת המדינה: הקוממיות. חשוב לעמוד על נקודה זו בפרט בתקופתנו, תקופה של מלחמה מתמשכת, בה אנו שומעים לעתים מקבוצות מסוימות אמירות של חולשה, כניעה ומורך לב. מדובר בקומץ קטן אך קולני, העשוי לגרום ח"ו באמירותיו ובמעשיו לנמיכות רוח וחלישות חיל בקרב עם ישראל.

א. קוממיות - קידוש השם

בעת ההחלטה על מיסוד יום העצמאות בשנת תש"ח, הכינוי שנבחר תחילה בכנסת היה "יום הקוממיות". על אף שהשם שונה בהמשך, המושג "קוממיות" נותר כביטוי המזקק את הערך האמיתי והמשמעותי של גאולת הדור, כפי שהוא מופיע בפסוק: "ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות". [כך סבר גם ראש הממשלה דאז, שהמשיך להשתמש בכינוי זה במכתביו ובנאומיו - "יום הקוממיות", "מלחמת הקוממיות"].

על פי רש"י ותרגום יונתן, פירוש המילה "קוממיות" הוא זקיפות קומה. בהשקפה ראשונה, מושג זה מעורר קושי, שהרי חז"ל (ברכות מג ע"ב) הזהירו כי "אל יהלך אדם בקומה זקופה", שכן הדבר נחשב כדחיקת רגלי השכינה. כך גם בנבואת ישעיהו הוגדרה הליכת בנות ציון "נטויות גרון" (בקומה זקופה) כחטא של גאווה (עי' יומא ט ע"ב), ובוידוי של יום הכיפורים אנו מתוודים "על חטא שחטאנו לפניך בנטיית גרון". אם כן, צריך להבין כיצד יש משמעות חיובית בהליכה קוממיות - בקומה זקופה.

הפתרון לסתירה זו טמון בהבטחה האלוקית לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". לכאורה, ההבטחה לעושר כלכלי נראית שולית לעומת הצלת האומה ממוות לחיים ומעבדות לחירות. אולם, חז"ל מדגישים כי אברהם אבינו הקפיד על פרט זה מאוד, כדי שלא יאמר "אותו צדיק" (אברהם) כי הקדוש ברוך הוא קיים את הבטחת השיעבוד ("ועבדום ועינו אותם") אך לא קיים את הבטחת הרכוש.

גם בהלכה אנו מוצאים חשיבות לביטוי העושר: בשולחן ערוך (סי' תעב ס"ב) נפסק כי בליל הסדר על האדם לסדר את שולחנו בכלים נאים כפי כוחו כדי להראות חירות. הגר"א בביאוריו שם מציין כמקור לכך את דברי הגמרא בפסחים (קטז ע"א): "אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר ליה? אמר ליה: בעי לאודויי ולשבוחי. אמר ליה: פטרתן מלומר מה נשתנה. פתח ואמר עבדים היינו".  עבד שיוצא לחירות ומקבל מאדוניו גם כסף וזהב – עליו להודות גם על החירות וגם על הממון.

האדמו"ר מאוז'רוב (בספרו "באר משה") מסביר את דברי חז"ל שלא יאמר אותו צדיק "ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בה", שהדגש אינו לא היה על צבירת הון בעלמא, אלא על המילה "בהם" – כלומר שהרכוש יינתן על ידי המצרים עצמם. עם ישראל לא נועד לצאת ממצרים כעבדים הבורחים בבושה, אלא כבני חורין הזוכים להכרה ולכבוד מצד משעבדיהם.

כך נאמר גם על הגאולה העתידה: "מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו". לעתיד לבוא בני אומות העולם נותנים למלך המשיח מתנות, מכבדים את עם ישראל ומכירים במעלתם, מעלים אותם על נס. על כך הקפיד אברהם אבינו. לא די בכך שיצאו משעבוד לגאולה, אלא צריכים לצאת בדרך של זקיפות קומה - "ובני ישראל יוצאים ביד רמה".

החשיבות בכך מבוארת במדרש רבה (שיר השירים פרשה א): "ממה שאתה מביא אורה לעולם, שמך מתגדל בעולם, ומה היא האורה? גאולה, שבשעה שאת מביא לנו אורה הרבה גרים באים ומתגיירים ונוספים עלינו, כגון יתרו ורחב". גאולה המתרחשת בדרך של ביזיון ושפלות אינה פועלת קידוש השם; לעומת זאת, גאולה המלווה בזקיפות קומה ובעושר וכבוד - גורמת לקידוש שם שמים, לאומות העולם להכיר במעלת עם ישראל ולרצות להתקרב לבורא עולם.

רבנו יונה ב"שערי תשובה" (בשער השלישי) עוסק בנקודות השליליות שיש במי שמטיל אימתו וחיתתו על עם ישראל. וכתב שהנזק השלישי בזה הוא שעם ישראל הם "עובדי השם יתברך, אין להם להיכנע לבשר ודם, ואינו מן הראוי להיות מורא בשר ודם אחר עליהם אלא לשם שמים, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים ועבדים. ונאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, לשון כהנים אדונים ושרים". זוהי הקוממיות האמיתית: לא גאווה של אדם החושב כי אין מעליו דבר, אלא זקיפות קומה של עבד-מלך המבין שהוא מייצג את ריבון העולם ומתבטל אליו בביטול מוחלט. דווקא הביטול כלפי קוב"ה הוא שמביא לנו את הקומה הזקופה, בכך שאנו מייצגים את המלך ומבינים שאנו עבדיו, "אתם עדי נאום ה'", "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". זוהי הקוממיות החיובית בבחינת עבדי מלך כמלך.

ב. שתי הקומות של הגאולה

ניתן לחבר לכך את הפירוש הנוסף למילה "קוממיות", המובא בגמרא (ב"ב עה) - שתי קומות, קומה על גבי קומה. וכבר כתב על זה הרב זצ"ל בכמה מקומות שהגאולה בנויה בשני שלבים:

1. הקומה הראשונה: החירות הלאומית הפיזית וההכרה בפוטנציאל של האומה.


2. הקומה השנייה: מימוש הייעוד הרוחני והשראת השכינה - קבלת התורה ובנין המשכן.

עצם יציאת מצרים והחזרה לארץ ישראל בימינו הן שלב משמעותי, אך הן בבחינת תנאי למטרה נעלה יותר: "לא הוציאם משם אלא על מנת שיעשו לו משכן". הקשר שבין חג הפסח (זמן חירותנו הלאומית) לחג השבועות (זמן מתן תורתנו) מבטא את התנועה מהחירות הפיזית אל החירות השלמה, שכן "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". לכן אנו אומרים בשירת הים "זה א-לי ואנווהו" – אעשה לו נווה ומשכן. וידועים דברי ספר החינוך כי זוהי מטרת ספירת העומר: להביע את התשוקה לקבלת התורה, שהיא התכלית והחירות השלמה. היציאה ממצרים היא שלב משמעותי אבל אינה העיקר והתכלית.

ובאמת על כל הבריאה כולה נאמר: "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי" - חז"ל אומרים שהקב"ה התנה עם מעשה בראשית שהכל יחזור לתוהו אם עם ישראל לא יקבל את התורה. כל הבריאה כולה, מגיעה לכלל גמר אך ורק ברגע קבלת התורה. "על משכבי בלילות, ביקשתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו, עד שהבאתיו ואל בית אמי ואל חדר הורתי". אומר המדרש: "על משכבי בלילות, זה לילה של מצרים, ביקשתי את שאהבה נפשי, זה משה רבנו, אחזתיו ולא ארפנו, עד שהבאתיו אל בית אמי, זה סיני, ואל חדר הורתי, זה אוהל מועד, שמשם נתחייבו ישראל בהוריה". משם משה רבנו מתחיל ללמד את העם ישראל את התורה שהוא קיבל מסיני, משם יוצאת הוריה לעולם. אחזתי ולא ארפנו - האחיזה ביציאת מצרים, המימוש וההתגשמות שלה, "עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי" - עד שעם ישראל מקבל את התורה, מקים את בית המקדש, והקב"ה משרה שכינתו בתוכו.

מפורסמים דברי הרמב"ן בפרשת אמור, כי ימי ספירת העומר נחשבים כעין "חול המועד" המחבר בין חג הפסח לבין חג השבועות. נראה שהמסר בכך הוא, שימי ספירת העומר מתוחמים בשני סוגי חירויות: א. החירות של יציאת מצרים "זמן חרותנו" - דהיינו החירות הלאומית הפיזית. בני ישראל הפכו לעם בן חורין שניצל מעול שעבוד המצרים. ב. את החירות השנייה אנו מציינים בחג השבועות שהוא זמן מתן תורתנו. זוהי החירות האמיתית והשלמה, כמו שכתב רבי יהודה הלוי "עבדי הזמן, עבדי עבדים הם. עבד השם הוא לבדו חופשי". "והמכתב מכתב א-להים הוא חרות על הלוחות" - "אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו).

על כן צריך לזכור, שהחירות שלנו צריכה להגיע בסופו של דבר לחירות האמיתית של קבלת התורה, וזו הקוממיות - שתי קומות. להבין שיש לנו עוד קומה של חירות, עוד קומה של אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

ג. זקיפות הקומה בארץ הקודש

נראה שזהו גם המסר של היום הזה - "יום הקוממיות", שאנו מציינים בתווך בין חג הפסח לחג השבועות. כמובן, זה יום של שמחה והודיה והלל הקדוש ברוך הוא על כך שקמו מעטים, אודים מוצלים מאש, ואזרו חיל להדוף צבאות רבים שניסו להשמיד את המדינה הצעירה, והקדוש ברוך הוא סייע בידם לבנות את החרות הלאומית מתוך קומה זקופה. אולם השלב הבא הוא לדעת ולהבין שיש לעם ישראל שליחות בעולם להמשיך לבנות קומה השנייה. אנחנו עבדי מלך, ויש לנו מטרה ותכלית - לבנות את קומת השראת השכינה בעם ישראל.

אנו מוכרחים להפנים ולזכור את הנקודה הזו, לא להיכנע ולא לשמוע לכל מיני קולות המנסים להטיל בנו מורך ולהקטין את רוחנו, אלא להמשיך בקומה זקופה גם לשלב הבא בגאולת ישראל.

כותב הרב באורות התורה (יא, ב):

האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה היא עולם מלא, ההולך ומתרבה לאין שיעור, כי אפילו להתפשטות הרוחנית של גרגר חול אחד גם כן אין מדה וקצב, ולא יכילו שנות האדם לבאר את כל המון החקים המיוסדים בחכמה ומשולבים בדעה וגבורה נוראה שבקרבו. וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים.

ובהמשך (יג, ז) כתב:

כנסת ישראל בכללה חיה בחוץ־לארץ חיים שאינם מקוריים. וקל־וחומר שתלמידי חכמים, שיסוד חייהם הוא החיים הרוחניים, השכל, הדעה, הרגש, הקדושה והטהרה, שבחוץ־לארץ אינם יכולים לקבל אור חיים מקוריים... אי אפשר לאחדות אמתית ושלום עליון מלא חיים, שהוא בא באמת משפע שמו של הקדוש ברוך הוא, ד' שלום, "גופיה איקרי שלום", להתפתח כלל בחוץ־לארץ. וכשם שאין שלום אישי יכול להתפתח שם כראוי, כן אין שלום רוחני יכול להתפתח על אדמה טמאה... האויר מחניק, חניקה רוחנית, ביחש אל אורה ותקוה כללית. ולכן החיים הרוחניים שם, בארץ מאפליה, לא יוכלו להיות מקוריים, והנם רק נשאבים מאוצר החיים, אשר בשיור של התורה, שבכתב ושבעל פה, על ידי עמלה ושינונה, אשר יחד עם ישראל הורד ממרום שבתו וירד בגולה. אמנם רק צד הקודש החיצון הולך הוא בגולה, המאמרים והאותיות יכולים להיות נקחים ביד וללכת ממקום אל מקום, מארץ אל ארץ, עם הולכי גולה, אבל הנשמה הפנימית שלהם, נשמת אלהים חיים, ברוממות טהרתה, המצורפת אל האור העליון והתקוה הכללית, המוחשת לעין ומשורשת בכל שעל וצעד של אדמת קודש, של ארץ חיים וגיא חזיון, היא נראית ומתגלה רק במקומה בארץ ישראל. ההכרה, שהננו עם נורא, בני מלכים, נדיבי עמים, ומעמידי שרי קודש, זאת ההכרה עצמה, המעולפה בחוץ־לארץ בעליפת יגון קודר ובאנחת חושך, היא מתראה על אדמת הקודש בבהירות הנשמה ובזיו החיים. על כן התורה מקורית היא בארץ ישראל והיא מוכנת רק בה להיות מקורית.

זו משמעות לא פחות חשובה מעצם ההודאה וההלל לקדוש ברוך הוא. להודות לקב"ה על שזכינו ללכת בקומה זקופה, לחזור להיות עם שבוטח בעצמו ומבין שיש לו שליחות בעולם.

נסיים בדברים נוספים שכתב הרב באורות התחייה (פרק ה) שחשוב מאוד לשים אותם לנגד עינינו:

גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו.

טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החדלון מההכרה של "אתה בחרתנו". לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים הסתוריים מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון, כ"א גם מעולים וגדולים מאד מכל עם.

אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל. רק בשכחת עצמנו הננו נשארים קטנים ושפלים, ושכחת עצמנו היא שכחת גדולתנו. נשמתנו מקפת עולם ומלאו ומצגת אותו על בסיס אחדותו העליון...

הננו חזקים מרוח הזמנים, איתנים מכל איתני תבל. הננו שואפים לקום לתחיה באותו הגודל של אבותינו, ולהיות עוד גדולים ונשאים מהם.

זקיפות הקומה האמיתית יכולה להתגלות במלוא בהירותה רק בארץ ישראל. בחוץ לארץ, החיים הרוחניים אינם יכולים להיות מקוריים לחלוטין בשל ה"חניקה הרוחנית" של אדמת נכר. רק בארץ הקודש הנשמה הישראלית מתגלה ברוממותה, ומאפשרת לאומה להכיר את שורשה הפנימי כ"בני מלכים" וכ"מעמידי שרי קודש".

על ידי הכרה פנימית ועמוקה זו נוכל "לקום לתחיה באותו הגדול של אבותינו, ולהיות עוד גדולים ונישאים מהם", אך זאת רק אם לא נשכח את העוצמות והכוחות הטמונים בכל אחד בפרט ובכל עם ישראל בכלל. היום הזה נוסך בנו את הרוח הזו של "ותוליכנו מהרה קוממיות בארצנו". אכן, אפשר ללכת בקומה זקופה - אם זוכרים שיש "קומה על גבי קומה", שיש "זמן מתן תורתנו" לאחר "זמן חרותנו".

נתפלל לקב"ה שעם ישראל יכיר בכוחותיו לקיים את ייעודו בעולם להמשיך במסע המיוחד שייעד לו הקדוש ברוך הוא, ויה"ר שנזכה לראות עין בעין בשוב ה' ציון, בשחרורה של כל ארץ ישראל, בשיבת כל עם ישראל לארצו ובבנין בית המקדש. יום קוממיות שמח!