עיון בתפילת יום העצמאות – מזמור קז' בתהלים

בליל יום העצמאות תיקנה הרבנות הראשית לישראל לפתוח את תפילת ערבית באמירת מזמור קז בתהלים: "יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר".

במאמר זה ננסה להבין מה המסר שמוסר לנו דוד המלך וכיצד הוא קשור ליום העצמאות.

מזמור קז עוסק בארבעת האנשים החייבים להביא קרבן תודה: חבוש בבית האסורים, היה חולה ועבר ייסורים, העובר את הים הגדול והולכי המדבריות, והסימן: "וכל החיי"ם יודוך סלה".

על הולכי המדבר נאמר: "תעו במדבר ישימון דרך עיר מושב לא מצאו, רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף".

על החבוש נאמר: "ישבי חשך וצלמוות אסירי עני וברזל".
על החולים נאמר: "כל אכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מוות".
על יורדי הים נאמר: "יורדי הים באניות עשי מלאכה במים רבים".
אך מעניין הוא שלא מרגישים בדברים אלו את הנס הגדול, שהרי טבעי שמי שנמצא בבית האסורים משתחרר, ומי שחולה דרך העולם שמתרפא, וכו'. אלא שיש להרגיל את האדם שגם דברים טבעיים, יש בהם השגחה עליונה בכך שהקב"ה גמל לכך טובה.

על כל אלו מברכים "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". משמע שהאדם חייב והקב"ה גומל לו טוב, כלומר האדם היה אמור לא לקום מחוליו, לא לחזור מהמדבר וכו', והקב"ה גמל לו טובה. כלומר, האדם אמור לחשוב שזה לא מגיע לו, והוא צריך לחשוב באיזו זכות הוא יצא חי.

יותר מזה, אם נשאר בחיים, כנראה שיש לי תפקיד לעשות בעולם, ומטרה שלשמה נשאר חי.

על נח נאמר: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם". ודרשו חז"ל שזה היה מעשה חולין, שהרי היה צריך לזרוע חיטה ולקיים את העולם ולא כרם. מדוע נטע כרם? שהרי ראה עולם חרב והתנחם ביין, אך אם היה שואל את עצמו מדוע הוא נשאר חי מכולם, מה התפקיד שלו, היה יודע שהוא צריך לזרוע חיטים כדי להמשיך ולקיים את העולם ולמלא את תפקידו.

המזמור פותח: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", וכן "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". וכן במזמור קלו (הלל הגדול), נאמר בו עשרים ושש פעמים "כי לעולם חסדו". למה עשרים ושש? אמרו חז"ל כנגד עשרים ושש דורות שלא היתה תורה בעולם והקב"ה זן את העולם בחסד ולא בזכות.

מה הרעיון בזה?

אלא שהאדם ראוי היה להגיע למסקנה שהוא לא ראוי לכלום מצד עצמו, אלא שיש לו תפקיד בעולם, והראשונים שהבינו זאת הם עם ישראל, שהבינו שרוצים מהם משהו והם חיים בחסד עליון, משא"כ בדור המבול שלא היה להם תפקיד ולא נמחה מעל פני האדמה.

חז"ל אומרים שהקב"ה הציע את התורה לדור המבול, אך הם סרבו לכך, ומכיוון שסרבו לכך לא היתה להם זכות שתעמוד להם.

לא תמיד התפקיד של האדם יובן בתחילת דרכו, ולפעמים רק לאחר מאה ועשרים יראו את פעלו את האדם ומה היה תפקידו ומה תרם לקיום העולם, אבל האדם צריך להתקדם במגמה האלוקית, ולכן נאמר: "כי לעולם חסדו".

יש לעיין בנק' מסויימת. כל ארבעת האנשים החייבים להודות, יוצאים מצרה לרווחה ע"י ניסי הקב"ה. אך אם נשים לב, מי שגרם לצרות הללו הם הקב"ה: "ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו". כלומר, הקב"ה הביא רוח סערה בים ועשה את הצרה הזו, ואח"כ הם צועקים לה' והוא מוציא אותם מצרה.

ולכאורה יש לתמוה, מדוע יש להודות על זה, שלא תהיה צרה ולא נצטרך הצלה?

אלא הקב"ה בא לגרום לאדם להרגיש, שיש כאן מגמה אלוקית גדולה, שאדם ידע שההצלה לא מגיעה לא, והיה אמור לא לקום ממחלתו ולא לצאת מהמדבר או לטבוע בים, ולמה הקב"ה עושה את ההצלה, כדי שנרגיש שכל החיים הם חסד אלוקי שיש לה מטרה שלא יראו אותה מיד ולפעמים אפילו אחר 3500 שנה, ממצרים ועד סוף כל הדורות.

לכן עם ישראל שיוצא ממצרים, יודע את תפקידו: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", וזה הובל ע"י ההשגחה האלוקית שליוותה את כל יציאת מצרים. ולכן אנו מזכירים על כל מצוה כמעט את יציאת מצרים, כדי שנזכור את התפקיד החשוב הזה.

ההנהגה הזו של ראיה כללית של המציאות היא בשם הוי"ה, שם שלא רואה נקודת זמן אלא רק ראיה היסטורית גדולה. לכן משה במצרים מדבר אל ישראל בשם זה, מה שלא דיבר אל האבות, כדי שיבינו שמה שקורה להם כרגע, זה חלק ממהלך אלוקי היסטורי.

הרעיון הזה מתבטא בקדיש, בו כאשר אנו אומרים "אמן", אנו אומרים ומכריזים כי הכל קורה, כדי ש"יתגדל ויתקדש שמה רבא" וזהו הסוף של התהליך הארוך שהחל בהטלת התפקיד ביציאת מצרים.

הצרות הגדולות שהגיעו לעם ישראל מאז יסוד התנועה הציונית, החל ממלחמת העולם הראשונה, הפרעות של ערביי ישראל בשנות העשרים והשלושים, וכן מעשיהם האכזריים של השלטון הבריטי, ולבסוף במלחמת העולם השניה בה התחוללה שואת יהודי אירופה, כולם היו צרה בה הקב"ה הכניס אותנו.

ביום העצמאות הקב"ה בעצמו הוציא אותנו מצרה זו, וכפי שבארנו לעיל, זהו חלק ממגמה אלוקית.

עלינו לזכור כי אין זה בזכותנו, אלא הקב"ה מדבר אלינו ומראה לנו מה תפקידנו כעת ומה עלינו לעשות את המדינה שקבלנו וכיצד לשכלל בעזרתה את עולמו של הקב"ה.

על כך עלינו להודות ולהלל ביום העצמאות ש"הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד", ו"יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".