פרשת פקודי חותמת את פרשיות המשכן, והיא מתארת כיצד הוא נבנה בפועל.

לאחר שכל עם ישראל נטל חלק בתרומת המשכן ובמלאכת יצירת כל חלקיו, מגיע הרגע הגדול בו מחברים את הכל ביחד.

היינו מצפים שגם כאן תתבצע הההקמה על ידי העם, אך התורה מספרת:

ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו. ויפרש את האהל על המשכן וישם את מכסה האהל עליו מלמעלה כאשר צוה ה' את משה. ויקח ויתן את העדת אל הארן וישם את הבדים על הארן ויתן את הכפרת על הארן מלמעלה. ויבא את הארן אל המשכן וישם את פרכת המסך ויסך על ארון העדות כאשר צוה ה' את משה. ויתן את השלחן באהל מועד על ירך המשכן צפנה מחוץ לפרכת. ויערך עליו ערך לחם לפני ה' כאשר צוה ה' את משה. וישם את המנרה באהל מועד נכח השלחן על ירך המשכן נגבה. ויעל הנרת לפני ה' כאשר צוה ה' את משה. וישם את מזבח הזהב באהל מועד לפני הפרכת. ויקטר עליו קטרת סמים כאשר צוה ה' את משה. וישם את מסך הפתח למשכן. ואת מזבח העלה שם פתח משכן אהל מועד ויעל עליו את העלה ואת המנחה כאשר צוה ה' את משה. וישם את הכיר בין אהל מועד ובין המזבח ויתן שמה מים לרחצה. ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם. בבאם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו כאשר צוה ה' את משה. ויקם את החצר סביב למשכן ולמזבח ויתן את מסך שער החצר ויכל משה את המלאכה.

משה רבנו מקים לבדו את המשכן.

ונשאלת השאלה, מדוע דווקא משה רבנו הוא זה אשר לבדו בונה את המשכן?

הגמרא בנדרים בדף לח ע"א אומרת:

אמר ר' יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה גבור דכתיב:  ויפרוש את האהל על המשכן, ואמר מר משה רבינו פרסו וכתיב : עשר אמות ארך הקרש וגו'.

ובגמרא בשבת דף צח ע"א: דאמר מר אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה.

חז"ל אמרים ששרתה שכינה דווקא על משה רבנו, ומן הסתם זוהי הסיבה שהוא זה אשר נצטווה להקים את המשכן בפועל.

אך צריך להבין, מדוע נדרשות תכונות של גבורה, עשירות, חכמה, ולפי גירסא אחת אף קומה, על מנת שתשרה שכינה?

המהרש"א בנדרים מסביר, שכיוון שהמידות הללו "הם המעלות הגדולות בעיני הבריות", לכן ראוי לנביא שהוא שליח ה' להיות מעוטר בהן.

ואולי אפשר להוסיף, שמידת הענווה באה ללמד אותנו יסוד חשוב.

שהרי אדם שאינו עשיר ואינו חכם וגם הגבורה אינה מאפיינת אותו, נקל לו להיות ענו, שהרי במה יש לו להתפאר.

דווקא מי שיש בו כל המעלות הגדולות הנ"ל, הוא זה אשר בהכניעו את יצר הגאווה ואוחז במידת הענווה תשרה עליו שכינה. וכעין דברי הזוהר (בראשית קכב):

זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא, כמה איהו רב ועלאה בההוא עלמא, והכי פתח רב מתיבתא, מאן דאיהו זעיר איהו רב, מאן דאיהו רב איהו זעיר.

ואכן משה רבנו, מתוך ענוותנותו הגדולה, רואה את טובת עם ישראל לנגד עיניו, וכדברי הגמרא שם בנדרים:

אמר רבי יוסי בר' חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר: כתב לך פסל לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך וגו'.

יהי רצון שנזכה כולנו לעמול על מידת הענווה, ולהיות טובי עין כלפי כולם, ומתוך כך נזכה להשראת שכינה ולבניין אריאל במהרה בימיניו.