[1]מובא בספרים, שהשופר רמוז בראשי התיבות של הפסוק בפרשת ניצבים "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כט, יז). ויש לעמוד על הקשר בין מהותו של השופר לבין פסוק זה.

עוד יש להבין, שבפסוק הבא שם נאמר: "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (שם, יח). מה יסוד טעותו של אותו חוטא, של אותו "שורש פורה ראש ולענה", החפץ ללכת בשרירות לבו?

והנה, רש"י מפרש את המילים "למען ספות הרוה את הצמאה: "לפי שאוסיף לו פורענות על מה שעשה. עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל". והדבר צריך ביאור - מדוע עונשו כ"כ חמור עד שהקב"ה מענישו גם על השוגג, הרי הקב"ה רחום וחנון ומרבה להיטיב.

עוד יש להבין מה שנאמר בתחילת פרשה זו: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם וכו' מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (שם, ט-י). בדרך כלל הביטוי "מ... עד..." משמש כדי לתאר שני קצוות, ואילו כאן חוטב העצים ושואב המים שניהם בדרגה דומה, ויש לבאר מדוע נקטה התורה בלשון זו.

כדי לבאר כל זאת יש לעמוד על משמעותו של ראש השנה. וגם כאן הענין טעון ביאור: מצד אחד, ראש השנה הוא יום של יראה ופחד, שהרי הוא יום הדין. כידוע, אין אומרים הלל בר"ה מפני אימת הדין, כדברי הגמרא (ר"ה לב ע"א): "אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? - אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו - וישראל אומרים שירה?" כך מובא גם בפיוט "ה' שמעתי שמעך יראתי" שאומרים בני עדות המזרח לפני חזרת הש"ץ בשחרית ובמוסף: "מי לא יירא מיום דין הנורא".

מאידך מצינו שראש השנה הוא "יום טוב", יום של שמחה, וכפי שאמרו עזרא ונחמיה לעם המתאבלים בראש השנה: "אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ... לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח, ט-י). וכן מצינו בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג): "א"ר סימון, כתיב (דברים ד, ח) 'ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים' וגו' ר' חמא בי ר' חנינה ור' הושעיה חד אמר אי זו אומה כאומה הזאת בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא, אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים". וכעין זה מובא במדרש (ילקו"ש תהלים תתפח), ומסיים שם: "לפי שיודעים שהקב"ה עושה להם נסים ומוציא דינם לכף זכות וקורע להם את גזר דינם".

והנה אמרו בגמרא (ר"ה טז ע"ב): "אמר רבי אבין: מאי קרא - ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו, ימחו מספר - זה ספרן של רשעים גמורין, חיים - זה ספרן של צדיקים, ועם צדיקים אל יכתבו - זה ספרן של בינוניים". וקשה, אם הרשעים נמחקים מכל הספרים, א"כ למעשה הם פטורים מהדין, ואיזה עונש יש כאן?

בהכרח יש לומר, שזוהי זכות גדולה לעמוד בדין לפני הקב"ה: עצם מעמד הדין הוא אות לכך שהקב"ה לא התייאש מאתנו, והוא דן אותנו על מעשינו במשך השנה החולפת על מנת לכוון את דרכנו וכדי לנקות אותנו מחטאינו, כדי שנזכה לראות באורו, ועל כן יש מקום לשמחה עצומה על זכות זו. אולם יחד עם זאת, העובדה שאנו עומדים למשפט לפניו יתברך, אמורה לעורר אצל כל אחד ואחד יראת הדין ותחושת רצינות וכובד ראש.

ביתר עומק ניתן לבאר, שהתחושה הכפולה ביחס לראש השנה נובעת מהשילוב בין הפרט ובין הכלל: כל אחד ואחד נידון בפני עצמו, כדברי המשנה בראש השנה (פ"א מ"ב) "עוברין לפניו כבני מרון", ובבחינה זו מורגשת בהחלט אימת הדין. ומאידך, כלל ישראל נידון כיחידה אחת - "אתם נצבים היום כולכם", וכדברי הגמ' (ר"ה יח ע"א) "וכולן נסקרין בסקירה אחת", והכלל יוצא תמיד זכאי בדין, ועל כך אנו שמחים (עי' בני יששכר תשרי מאמר ב אות לג).

נמצא כי אחת מן הדרכים לזכות בדין היא להיות מחובר לכלל ישראל, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת ויצא, דף קס ע"ב; וראה כעין זה גם בפרשת נח סט ע"ב) על תשובתה של האשה השונמית להצעתו של אלישע הנביא שידבר לה אל המלך או אל שר הצבא - "בתוך עמי אנכי יושבת" (מלכים ב' ד, יד), ומפרש הזוה"ק שהיה זה בראש השנה, והמלך הוא הקב"ה, והאשה סירבה להצעה זו משום שאמרה: "לא בעינא למהוי רשימאה לעילא אלא לאעלאה רישאי בין סגיאין ולא לאפקא מכללא דלהון וכך בעי ליה לבר נש לאתכללא בכללא דסגיאין ולא לאתייחדא בלחודוי בגין דלא ישגחון עליה לאדכרא חובוי" [תרגום: איני רוצה להיות מצויינת למעלה, אלא להכניס ראשי בין הרבים ולא לצאת מן הכלל. וכך צריך האדם להכלל בכלל הרבים ולא להתייחד בפני עצמו, כדי שלא יביטו עליו המקטרגים להזכיר את חטאיו].

הנה כי כן, כאשר האדם כולל עצמו בתוך הציבור, כשם שכלל ישראל זוכה בדין, כך גם הוא יצא זכאי. אכן, אסור לאדם בשום פנים ואופן לנצל מתנה זו לרעה - לעשות ככל העולה על רוחו ללא כל התעוררות לתשובה, ולנצל את החיבור לכלל ישראל כדי לזכות בדין. כל מה שנתבאר לעיל על מעלת ההתחברות לכלל ישראל היינו דוקא בתנאי שהאדם מתעורר בעצמו לשוב בתשובה. רק כאשר ליבו של האדם טהור וחפץ לשוב בתשובה שלמה באמת, אזי מועילה ההתכללות בתוך הציבור.

וזוהי בדיוק טעותו המרה של אותו "שורש פורה ראש ולענה", האומר "למען ספות הרוה את הצמאה". ה'כלי יקר' מבאר, שפסוק זה הוא בעצם משל לבעל שדות אשר משקה בבת אחת את כל שדותיו, ואף אם אחת מן השדות כבר רוויה ואינה זקוקה להשקיה, היא תקבל את מימיה אגב שאר השדות. והנמשל - כך טוען אותו חוטא ביחס לשפע שהקב"ה משפיע על העולם. גם הוא אומר "בתוך עמי אנכי יושב", וכשם שהקב"ה משפיע טובה לכלל, כך אקבל גם אני בתוכם, אע"פ שאיני זכאי לכך כלל ועיקר, ו"שלום עליך נפשי".

לכן חטאו כה חמור, כיון שהוא מנצל לרעה את חסדי ה'. ועל כן אומרת התורה במילים חריפות ביותר: "לא יאבה ה' סלוח לו וכו' ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה". אותו אדם הוא כמו האומר "אחטא ויום הכיפורים מכפר", שאין מספיקים בידו לעשות תשובה (יומא ח, ט), כי הוא מנצל לרעה את חסד ה' הנפלא אשר נתן לנו את יום הכיפורים לכפר על עוונותינו, ואין בלבו כל תחושת חרטה ורצון לקרבת ה'.

מעתה נשוב לבאר את עניינו של השופר. השופר נועד כדי לעורר כל אחד ואחד לתשובה ולשיפור המעשים: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה" (לשון הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ג ה"ד). בנוסף, השופר מזכיר לנו את עקידת יצחק הנקרא "יחיד" ["קח נא את בנך את יחידך"]. כל זאת כדי ללמדנו שכל יחיד צריך להתעורר לעבודת ה', והחיבור לכלל ישראל אינו תחליף להתעוררות הפרטית של כל אחד. לכן השופר נרמז בראשית התיבות "שורש פורה ראש ולענה", כי אותו אדם לא השכיל להבין את זאת, וסבר שיוכל להמשיך במעשיו הנלוזים ולהסתתר מאימת הדין.

וזו כוונת הפסוק "מחוטב עציך עד שואב מימיך". מתוארים כאן שני תפקידים קרובים בדרגתם ולא שני קצוות, כי מטרת התורה ללמדנו כאן את היסוד הנ"ל, שביום הדין ["אתם נצבים היום" - זה ראש השנה] לכל אחד ואחד יש חשיבות בפני עצמו. לכל אחד יש תפקיד המיוחד עבורו בתוך המארג הכולל של כלל ישראל, ויש לכך משמעות הן לטוב והן למוטב.

ועל כן עלינו לאזור חלצינו ולשפר את מעשינו, ועל ידי רצון אמיתי להתקרב לקב"ה ולהמליכו עלינו כאיש אחד בלב אחד, נזכה בדיננו לטובה ולברכה, נכתב ונחתם לחיים טובים ולשלום, אכי"ר.