ידועים וחביבים על הכל דבריו של רבי עקיבא על המצוה הגדולה שבפרשתנו " ואהבת לרעך כמוך – אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה". אלא שמרבית האנשים אינם יודעים כי אין זו אלא מחצית מדברי המדרש. דהכי איתא בספרא (קדושים ב, ד): "ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה". וצריך ביאור – מה כוונתו של בן עזאי?

שאלה גדולה נוספת אותה שואלים רבים, קשורה לימים בהם אנו נמצאים – ימי הספירה, בהם נוהגים מנהגי אבלות מסוימים בגלל תלמידין רבי עקיבא שנפטרו בתקופה זו, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והכל תמהים: הכיצד ייתכן שדווקא תלמידיו של רבי עקיבא, בעל המימרא המדגישה כל כך את חשיבות אהבת הרעים, נכשלו בחטא גדול שכזה?

יש המיישבים שסדר הדברים הפוך הוא, בעקבות מיתתם של תלמידי היה ר"ע דורש ומזהיר בכלל הגדול של 'ואהבת לרעך כמוך'. אלא שעדיין עיקר השאלה במקומה עומדת – וכי קודם לכן לא ידעו ולא דיברו מענייני בין אדם לחברו וחשיבותם?

נוסיף עניין שלישי. עניין אהבת ישראל נודעת לו חשיבות מיוחדת. אנו נמצאים בחודש אייר שבו העיסוק המרובה בתהליכי הגאולה, וימי ההודיה הגדולים לה' על תהליכי הגאולה הגדולים והעצומים שזכינו להם, ונפלאות ה' לתשועת עמו ועולמו שזכינו כי התרחשו ומתרחשים בימינו. יחד עם זאת אנו יודעים שהגאולה טרם לא הושלמה, כדברי הרמב"ן הידועים בתחילת ספר שמות:

 "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד".

ואכן כה מתאים שימים אלו, ימי ציון שלבי הגאולה הראשונים, מצויים בין פסח לשבועות, בין זמן חירותנו לזמן מתן תורתנו, בין העצמאות למשמעות והייעוד של אותה הרוח אליה אנו מצפים שתכנס בעצמות ההרוגים שקרמו לגופים, כפי שקראנו בנבואת יחזקאל.

אכן ידוע הדבר כי השראת השכינה בישראל תלויה באחדותם, וכך לימדונו חז"ל כי השראת השכינה על הר סיני התאפשרה בזכות אותה אחדות גדולה שבאה לידי ביטוי בפס': "ויחן שם ישראל כנגד ההר – כאיש אחד בלב אחד". אימתי "ויהי בישורון מלך"? – רק "בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל", משום שאין השכינה שורה במקום הפירוד והמחלוקת.

אלא שמייד לאחר השלמת אותה השראת שכינה גדולה בישראל, לאחר השלמת בניין המשכן, לימוד חוקיו, וחידוש הברית בין ישראל להקב"ה (המתפרסים על פני בספר ויקרא), לפתע מצטווים ישראל להימנות 'במספר שמות', להתחלק למחנות ממחנות שונים ומופרדים, ולהתבדל ולהתייחד כל אחד עם דגלו וסמלו.

והדבר מתמיה – מדוע ליצור פירוד זה? ואם זה כה חשוב – מדוע עד עכשיו לא עשו כך אלא חנו כולם יחד?

ובאור הדברים, שאכן חשיבות עצומה ישנה באחדות, אולם גם סכנה מסוימת יש בה, הסכנה שדרישת האחדות תהפך לדרישות אחידות וזהות גמורה. ישנה חשיבות גדולה בהבחנה בכוחותיהם ונטיותיהם המיוחדים של כל יחיד וקבוצה מקרב העם. אולם מאידך גיסא, הבלטת הייחודיות אף יש בה סכנה גדולה של פירוד ופיצול.

כיצד ניתן לפתור סתירה זו? האם ניתן לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה?

נראה שאת הדרך לנהוג בשאלה זו מורה לנו התורה בפרשות הנזכרות לעיל. כאשר אין מסגרת ברורה המאגדת בתוכה את הפרטים, מסגרת עליונה ונשגבת שהכל חושקים בה ומכבדים אותה, אכן ישנה סכנת התפוררות בהבלטת הייחוד. אולם לאחר שישנה אותה מסגרת עליונה המאחדת, דווקא כעת ניתן וחשוב שכל פרט מן הפרטים הכלולים בה יאיר את אורו המיוחד. על כן רק לאחר שהושלם המשכן והושלמה הברית, התורה והשכינה שרו בקרב עמ"י כאשר ה' ותורתו במרכז וכולם חונים ומאוגדים סביבם בגופן ובנפשם, אז אפשר ואף רצוי מאוד שכל פרט יביא לידי מלוא הביטוי את ייחודיותו, המעשירה ומחזקת את הכלל.

באהבה וההזדהות 'כמוך' ישנה סכנה. הדגשה קיצונית של אחדות הכלל, יכולה להביא לטשטוש יחודיות וחשיבות הפרטים השונים. דווקא מתוך הבנת החשיבות העליונה של האחדות והרעות, תלמידי ר"ע אהבו זה את זה מאוד, והרגישו מאוחדים לחלוטין, אך דווקא משום כך לא נהגו כבוד זה בזה. מדוע לכבד מישהו אחר אם כולנו אחד? הקרבה היתירה הביאה לאובדן כל גינוני הכבוד, ולחוסר התבוננות במעלות הגדולות והמיוחדות שיש לכל אחד על פני חברו, ובאפשרות ללמוד מהם. 

לכן אומר בן עזאי לרבי עקיבא – אכן חשיבות עליונה יש לאהבה ולאחדות, אלא שאים לעצור בכך. מתוך אחווה זו יש לבנות קומה נוספת: 'זה ספר תולדות אדם – זה כלל גדול ממנו'. כאשר כולם קשורים יחד בקשרי אהבה, אפשר וצריך להביא לידי ביטוי את הייחודיות הגדולה שצריכה להתעלות מעל לתחושת הכלל ומתוכה.

זהו 'כלל שהוא צריך לפרט, ופרט שהוא צריך לכלל'.

נראה שדבר זה נכון במסגרות השונות בחברה. כך למשל במסגרת המשפחתית, יש השוגים ומתוך הבנת החשיבות הגדולה של האחדות מאבדים את העצמיות, המובחנות של כל אחד מבני הזוג והכבוד הרב. מנגד, יש אינדבידואליסטיים שמתוך הרגשת החשיבות הגדולה שלהם ביחודיותם וחוסר רצונם לבטל אותה מתקשים ליצור מסגרת אחדותית שלימה. דרך המלך היא כי לאחר שהתקשרו רעים האהובים באהבה וברצון במסגרת ברית הנישואין העליונה והקדושה, אזי יתנו מקום כל אחד לרעהו להביא את עצמותו לידי ביטויה המלא ככל הניתן, מתוך כבוד והערכה לשוני ולדברים שניתן ללמוד ולהתבשם איש מרעהו.

נראה שכל הוא גם בקרב כלל האומה. הקרעים המתגלעים כיום באומה, יסודם בכך שחלקים מן האומה אינם חשים כנתונים באותה מסגרת אידיאית עליונה, ומתוך כך הופעת ההבדלים מסוגלת להביא לחילוקי לבבות ולקרע. דווקא אלה היודעים את חשיבותו העליונה של "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", את מעלתו ייחודו ותפקידו העליון של עם זה, בהם אין הקרע יכול לפעול בנקל את פעולתו המזיקה.

ואפשר שטעם אבדן האחדות, הוא מחמת החוסר הקיים בחלקה השני של מצוות התורה – "ואהבת לרעך כמוך – אני ה'!" אהבה שלימה, יציבה  ובלתי תלויה תוכל להגיע דווקא מתוך התפישה האמונית המבינה את המשמעות והחשיבות של עמ"י ואף של כלל הבריות החביבות, ברואי בצלם.

ואפשר ששתי נקודות אלה הן הנהגת אהרן – אוהב את הבריות כפרטים, ומקרבן תורה שיתכללו עם הכלל.

בע"ה אנו מקווים ובטוחים שמתוך השבר הנוכחי תיבנה לבסוף קומה חדשה בבניין תקומת ישראל כעם ה', וכשם שזכינו לאתחלתא דגאולה, כך נזכה בזכות בזכות אהבת כלל והרגשת אחדות ישראל, וכבוד והערכת כל אחד מפרטיו, לגאולה השלימה בקרוב.