נִקְרָא וְנֹאמַר וְנִזְעַק וְנָרִיעַ

 וְיֵצֶר מַעֲלָלֵינוּ לְטוֹבָה נַכְרִיעַ

 וְדֶרֶך חיים לְעַצְמֵנוּ נוֹדִיעַ

אֶל בָּאֵי עוֹלָם נַעֲבוֹר וְנַגִּיעַ 

מַלכוּת אֵ -ל עוֹלָם לִפְעוּלָיו נַשְׁמִיעַ 

בְּדֶרֶך צִדְקַת אָבִינוּ פְּעָמֵינוּ נַפְסִיעַ

אָבִינוּ אַבְרָהם

ביום הראשון של ראש השנה אנו קוראים בתורה את פרשת "וה' פקד את שרה". בהשקפה ראשונה נדמה, כי הקשר בין הקריאה ליום ראש השנה מתמצה בפסוק הראשון - "וה' פקד את שרה כאשר אמר", כדברי הגמ' במסכת ר"ה (י ע"ב): בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה. לפי הבנה זו, כל המשך הפרשה נגרר אחרי הפסוק הראשון, שהוא עיקר עניינו של יום.

תפיסה זו יוצרת תחושה של החמצה לאורכה של כל קריאת התורה, שאינה קשורה כלל ועיקר לענייני ראש השנה. תחושה זו מתעצמת עם סיום הקריאה בפרשת הברית עם אבימלך ופיכֹל שר צבאו והחתימה בפסוק: "וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים".                                                        עם איזה טעם ביקשו רבותינו מתקני הקריאות להותיר אותנו בסיומה של קריאת התורה באחד הימים המרוממים והמשמעותיים בשנה כולה?

בשורות הבאות נשתדל בעזרת ה' לבאר כיצד דווקא הפסוק הזה ממצה במילותיו הקצרות את כל עניינו ומהותו של ראש השנה.

אחד המוקדים המרכזיים של יום ראש השנה הוא המלכתו של הקב"ה. חכמים שמו כביכול בפיו של הקב"ה את הציווי:

"אִמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". 

פסוקי המלכויות נאמרים יחד עם ברכת קדושת היום [כשיטתו של רבי עקיבא] והברכה נחתמת בנוסח "מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון". שילוב המלכות עם קדושת היום מלמד, כי קדושת יום הזיכרון מחוברת בקשר עמוק להמלכתו של הקב"ה. 

מהי המלכתו של הקב"ה, והאם בקריאה של עשרה פסוקים מן התורה הנביאים והכתובים ניתן לבטא את המלכתו? האם די באמירת ברכת מלכויות ותקיעת שופר כדי לצאת ידי חובתנו בהמלכתו של הקב"ה בעולם?

יש להניח, כי קריאת הפסוקים ואמירת הברכה עם תקיעת השופר, משמשים רק כקריאת כיוון לשנה שלמה של עשייה למען מלכותו של הקב"ה. המלכתו של הקב"ה מתחילה אמנם בפיו של כל יחיד, אולם השלמתה תלוי בתהליך כלל עולמי רחב ועמוק שרבותינו מסדרי התפילות ניסחו אותו בלשון מופלאה, שאי אפשר להימנע מלחזור עליה שוב ושוב:

-א להינו וא-להי אבותינו מלוך על כל העולם כלו בכבודך. והינשא על כל הארץ ביקרך. והופע בהדר גאון עזך על כל יושבי תבל ארצך. וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו. ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-להי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה.

אם בסוף התפילה נסגור את המחזור ואִתו נסגור גם את לִבנו ודעתנו, אותה תפילה עשויה להישאר בין דפיו של המחזור ולהמתין לנו שנה שלמה, עד שנפתח אותו שוב בראש השנה הבא. אולם, אם נשיב אל לבבנו שהמלכת ה' וקריאת שמו בפי כל היצורים תלויה בנו ובעבודתנו, סגירתו של המחזור תהיה פתיחתה של דרך חדשה - דרך של הקדשת חיינו להקראת שם ה' בפינו, בפיהם של הקרובים לנו, בפיו של עם ישראל כולו ובסופו של דבר גם בפיה של האנושות כולה.

דרך חיים זו אינה חדשה. 

מי שסלל אותה עבורנו היה אברהם אבינו הראשון שהקדיש את כל חייו ללכת ולקרוא בשם ה', וכפי שתיאר זאת הרמב"ם (פ"א מהל' עבודה זרה) :

התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם א-לוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר "ויקרא שם בשם ה' אל עולם".

הברית עם אבימלך המופיעה בסוף קריאת התורה של היום הראשון הושתתה על ההכרה בה' א- להי אברהם דרך אורחות חייו של אברהם:

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶך וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱ -/הִים עִמְּך בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.

וברית זו היתה אחד הפתחים להמשך עבודתו הרוחנית של אברהם אבינו כפי שנאמר בסופה של הפרשה:

וַיּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ -ל עוֹלָם: וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים:

קריאת התורה של ראש השנה פותחת אמנם בפקידתה של שרה, שאירעה ביום ראש השנה, אולם הפקידה כשלעצמה אין בה די כדי ללמד אותנו על עיצומו של יום.                                       דווקא סיומה של קריאת התורה היא שמתווה לנו את דרך העבודה המצפה לנו לאורך השנה הבאה.

בכל מקום בו נגור ובכל אתר אליו נתגלגל, נקרא בקול גדול בשמו של הקב"ה. קריאה זו תיעשה בפינו, אך תתגלה לעיני כל גם במעשינו ובאורחות חיינו, שיגרמו לכמה שיותר בני אדם, מבני ברית ומשאינם בני ברית, לומר בקול גדול: "ה' א-להי ישראל מלך"!