בגמרא במסכת חולין (קלט ע"ב) מובא, ששמו של מרדכי רמוז במילים "מר דרור" (שמות ל, כג) שהוא אחד ממרכיביו של שמן המשחה, ומתרגם שם אונקלוס "מירא דכיא". לשיטת הרמב"ם (הלכות כלי המקדש א, ג; ועי' גם בפירוש הרמב"ן עה"ת שם): "המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכל מקום". כלומר, מר דרור עשוי מדם של חיה טמאה שהתייבש ונעשה בושם.

לפי זה נראה בביאור כוונת הגמרא בהקשר שלנו הוא, ששמו של מרדכי מבטא הפיכת רע לטוב, שהרי זו היתה מהותו: מרדכי הוכיח שגזרת המן הובילה לטובה, כי על ידה התכנסו כל היהודים להתפלל לביטול הגזרה, ואכן תפילתם התקבלה. ולא זו בלבד שהתבטלה הגזרה, אלא התעלו בכמה מעלות טובות נוספות: א. עם ישראל קיבל את התורה מרצון (שבת פח ע"ב). ב. נוצרה ביניהם אחדות, כפי שביאר האבן עזרא שאסתר צותה על מרדכי לכנוס את כל היהודים כנגד טענת המן שיש ביניהם פירוד - "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד". ג. בני ישראל חזרו בתשובה, כמבואר בגמרא (סנהדרין צז ע"ב): "אם אין עושין תשובה - אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב".

אחת מסממני הקטורת היא החלבנה, שכאשר היא בפני עצמה ריחה רע, אך כאשר היא ביחד עם סממני הקטורת היא מעלה ריח ניחוח (ראה בדרשות הר"ן, דרוש א). זה היה גם עניינו של המן שעליו נאמר "המן הרע הזה", אך גזירתו גרמה לתוצאות חיוביות. ורמז יש בדבר, ש"המן" עולה בגימטריה כמניין "חלבנה" (95).

אומר המדרש (בר"ר נח, ג): "רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם, בקש לעוררן אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה אלא תבא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחיתה ק' וכ' וז' ותמלוך על ק' וכ' וז' מדינות". וכמובן, השוואה זו בין אסתר לשרה טעונה ביאור. והנה בפירוש רש"י בתחילת פרשת חיי שרה כתב: "שני חיי שרה - כולן שוין לטובה". ולכאורה היו לשרה אמנו זמנים קשים: נלקחה לבית אבימלך ופרעה, תשעים שנות עקרות וכו'. אלא, ביאור הדבר הוא, שהיתה לשרה אמנו הסתכלות חיובית שהכל לטובה. וכך גם היה אצל אסתר: על אף הקשיים הרבים שהיו מנת חלקה (היתה יתומה, נלקחה לבית אחשוורוש), בכל זאת נהגה בתמימות עם הקב"ה - "לֹא בִקְשָׁה דָּבָר" (ב, טו) והאמינה שהוא יתברך מסובב הסיבות ולא לחינם נתגלגלה למקום כזה, ואכן זכתה ותשועת ישראל באה על ידה.

אמרו חז"ל (מגילה ז ע"ב) כי בפורים יש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ולפי מה שנתבאר כוונת הדברים שיש להגיע לאמונה תמימה וממילא לשמחה גדולה, שעל ידה יכיר שכל מה שה' עושה הוא לטובתנו, ותכלית הטוב להיטיב, בין אם זה נראה כארור המן, ובין אם זה נראה כברוך מרדכי.

בדרך זו ניתן לבאר עניין נוסף:

מובא בילקוט שמעוני (אסתר ה, ב רמז תתרנג): "למה נאמר (למה נקרא מרדכי) איש יהודי, לפי שצפה דוד שעתיד שמעי בן גרא להוליד מרדכי, אמר היום לא ימות איש מישראל, ומי נקרא שמו איש, מרדכי איש יהודי. אמר הקב"ה לדוד, אתה הצלת לשמעי בשביל שיוליד את הצדיק על שבטך אני כותבו, שנאמ' איש יהודי". מבואר כאן שקיומו של מרדכי הוא בזכות דוד המלך, ולכן מרדכי נקרא על שמו "איש יהודי". וכן מבואר בגמרא במגילה (יב ע"ב). ובאמת ניתן למצוא מספר קשרים בין דוד המלך לפורים:

1. דוד המלך היה אדמוני (שמואל א' טז, יב). וכן אומר הגר"א שיש רמז בפסוק: "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (יחזקאל לז, כה) - סופי תיבות מאדי"ם. ובמלחמת עמלק נאמר "כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ" (שמות יז, טז) - "כס י-ה" בגימטריה מאדים (95), וכן "המן" - בגימטריה מאדים. זה לעומת זה עשה אלקים.


2. המן הפיל את הפור בחודש ניסן, מפני שמזל החודש הוא טלה - בגימטריה דם (44). לכן גם בצאתם ממצרים היה במזלות סימן של דם והריגה (עי' רש"י שמות י, י). עם ישראל המירו סימן זה לטובה ע"י המילה. ולכן המן גזר שלא ימולו (רש"י במגילה טז ע"ב) [וזה היה ההיפך מיוסף הצדיק, שציוה את המצרים למול (רש"י בראשית מא, נה), מפני שיוסף הוא שטנו של עשו (רש"י שם ל, כה), ועשו הוא סבו של עמלק]. בסופו של דבר - ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, ודרשו חז"ל: "ששון זו מילה" (מגילה טז ע"ב). ישראל המשיכו למול ובזכות זה בטלה הגזירה.

כתב הטור (או"ח סימן תיז), ששלושת הרגלים הם כנגד שלושת האבות הקדושים: "המועדים נתקנו כנגד אבות פסח כנגד אברהם דכתיב (בראשית יח) לושי ועשי עוגות ופסח היה שבועות כנגד יצחק שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק סוכות כנגד יעקב דכתיב (בראשית לד) ולמקנהו עשה סוכות".

ע"פ הקשרים המובאים לעיל, ניתן לומר שדוד המלך הוא כנגד פורים. כמו כן, אומר החיד"א, שפורים חל ביום י"ד לרמוז לדוד המלך, שכן דוד בגימטריה י"ד.

ניתן למצוא רמז לכך גם בסך שנות חייהם: סך שנות חייהם של האבות עולה בגימ' 502, כמניין בשר, ואכן עיקר השמחה ברגלים היא בבשר (פסחים קט ע"ב). דוד המלך חי 70 שנה - בגימטריה יין, שכן בפורים העיקר בסעודה הוא היין [לכן בפורים הסעודה נקראת "משתה", ואיתא בספרים הקדושים (עי' פע"ח שער ר"ח חנוכה ופורים, פרק ו) שבפורים שתיה מרובה מאכילה].

התורה משולה לבשר ויין. החלק העיוני משול לבשר, והחלק של האגדתות והפרפראות משול ליין, כמבואר בדברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ד, יג): "שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות" - ה'אוכל' העיקרי של התורה הוא הלימוד העיוני, אח"כ הלימוד בחלקי האגדה שעניינם הוא הרגש ודבקות בקב"ה, ונמשלו ליינה של תורה. לכן פורים הוא החג האחרון בשנה, לאחר שלושת הרגלים שכידוע מתחילים מפסח.

דוד המלך מבטא את הדבקות והשירה לה': הוא חיבר ספר תהלים שעניינו הוא האהבה והדגשת קרבת ה'. ולכן היין קשור לדוד המלך. "יין ישמח לבב אנוש" - הלב מבטא את השמחה וההתרוממות מעל השכל, ו"אין אומרים שירה אלא על היין" (ברכות לה ע"א).

והנה נאמר במגילה "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (אסתר ג, ב). מרדכי מבטא בכך אמונה חזקה שאין יכולת לאף אדם לפגוע בחברו אם לא קיבל רשות מלמעלה. מהיכן השיג מרדכי את הכח הזה?

נראה להסביר ע"פ דברי הגמרא שהובאו לעיל: דוד המלך מתנהל באמונה תמימה שהכל נעשה בהנהגה ובהשגחה עליונה, כלשון הרמב"ן בפרשת וישב (בראשית לז, טו) "הגזירה אמת והחריצות שקר". וממילא כיון שהכל בגזירת עליון כולל הפעולות שבני האדם עושים בכח בחירתם, לכן הוא לא הורג את שמעי ואומר "הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ ה' (שמואל ב, טז, יא). כח זה עבר הלאה למרדכי היהודי, ואף הוא כאסתר היה רגיל לומר וללמד לצאן מרעיתו: "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס ע"ב).

יה"ר שנזכה להתחזק באמונה שלמה בקב"ה ובהנהגתו את העולם, ונזכה לגאולת עולמים בחודש אשר נהפך מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, אכי"ר.