לאחר שנצטווה משה על בגדי הכהונה ועל סדר הקרבנות לחניכתם של אהרן ובניו, אנו פוגשים בפרשיה המוכרת לנו מקריאת התורה של ראש חודש:

 וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד.  את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.  ועשרן סלת בלול בשמן כתית רבע ההין ונסך רבעית ההין יין לכבש האחד.  ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה לריח ניחח אשה ליהוה.  עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד לפני יהוה אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם:

מה מקום לפרשת קרבן התמיד כאן בפרשתנו?

אומר הרש"ר הירש, שאע"פ שבגדי הקודש והכנת הכהנים לעבודתם הם מהדברים היותר חשובים במשכן, עם כל זאת אין בהם כשלעצמם להביא לתכלית אליה שואפים, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", השראת שכינה בעם ישראל.

מה אם כן צריך?

נדרשת התמסרות תמידית של עם ישראל על ידי שליחיו הכהנים, הבאה לידי ביטוי בעבודה קבועה ורצופה יום אחר יום, בהקרבת הקרבנות במשכן ובשאר העבודות.

היה מקום לחשוב, שהנה ברגע שיוקם המשכן, אזי כבר באנו אל מטרתנו. אך לא כן הדבר.

אין המטרה להקים משכן ותו לא, ואין השכינה שורה מכח הבניין לבדו, אלא כלשונו:

המטרה תושג רק אם המקדש יתמלא חיים ויעשה את פעולתו על ידי מעשי ההתמסרות התמידיים של העם. 

קרבן התמיד, המוקרב כל יום בבוקר ולעת ערב, בכל ימות השנה, מסמל את ההתמסרות הנצחית של עם ישראל לחזון תורת ה' שלשמו הוקם המשכן.

אנו זוכים בדורנו לראות את תחילתה של גאולת ישראל בארץ הקודש, ובנוסף רואים התעוררות גדולה בכל ענייני המקדש וקודשיו. חובה עלינו לזכור שבניין המקדש אינו סוף הדרך, אלא אדרבה תחילתה של דרך גדולה ומרוממת אשר דורשת מאיתנו התמדה אמיתית בדבקות לתורה ולמצוותיה, מתוך קדושה ואהבת ישראל.