"וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה' נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע" (שמות כד, ז)
חז"ל הפליגו במקומות רבים במעלתה וגדולה של אמירתנו זו - 'נעשה ונשמע'. כך איתא בגמרא בשבת (פח ע"א):
"דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע...
אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב 'ברכו ה' מלאכיו גברי כח עֹשי דברו לשמע בקול דברו', ברישא עֹשי, והדר לשמע". 
ומגיעים הדברים עד כדי כך שדרשו חז"ל  על הנאמר בישעיה (מא, כד) "'וּפָעָלְכֶם מֵאָפַע' - אמר ר' לוי: כל פעולות טובות ונחמות שהקב"ה עתיד לעשות עם ישראל אינם אלא בשביל פעיה שפעיתם לפני בסיני ואמרתם 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'!" (ויקרא רבה פרשה כז). 
אלא שיש לתמוה, שארבעה פסוקים בלבד קודם לכן מספרת התורה שעמ"י משיב: "וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ - כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה". וכן מצינו כמה פרקים קודם לכן, בפרשת יתרו: "וַיַּעֲנ֨וּ כָל־הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה' נַעֲשֶׂ֑ה (יט, ח). וצריך ביאור – מדוע אז לא הקדימו נעשה לנשמע, מה נשתנה בין פסוק ג' לפס' ז'? 
ועוד צריך ביאור בכפילות – מדוע באמת הוצרכו ישראל לחזור שוב ולקבל על עצמם עשיית מצוות השם?
כדי להשיב על שאלות אלו, תחילה יש להבין מהו הדבר הנעלה והמיוחד כ"כ בהקדמת 'נעשה' ל-'נשמע', עד שראויים ישראל לגמול עצום שכזה בעבורו?
ומבאר המהר"ל (תפארת ישראל ריש פכ"ט) ד-'נשמע' איננו כפילות של 'נעשה', כלומר: נציית למצוות השם, אלא מובנו - נבין ונקבל. והנה, בנוהג שבעולם אין אדם יכול להתחייב לעשות כל מעשה שיאמרו לו קודם שישמענו ויבין טעמו. אולם קבלת עול התורה והמצוות על ידי עמ"י אינה כבדרך העולם, "מפני כי גזרת השי"ת על ישראל לעשות מצוותיו, וישראל נבראו על דבר זה - לעשות גזרת השם יתברך אשר הוא גוזר עליהם, כמו המלאכים שהם נבראו לעשות שליחות בוראם", ולכן שלא כדרך הטבע יכלו עמ"י לומר באמת ובכוונה שלימה 'נעשה ונשמע', כיון שכל יצירתם היא לעשות רצון השי"ת. וזו כוונת חז"ל שזהו רז שמלאכי השרת משתמשים בו - שמלאכי השרת הרי הם משוללי בחירה חופשית, וכל יצירתם היא רק לעשות רצון הקב"ה, ולכן מקדימים גם הם 'נעשה' ל-'נשמע' ולהבנת טעם מעשי השי"ת (שאינם גלויים תמיד למלאכי השרת, כדאשכחנא בברכות ס"א ע"ב, סוטה י"ב ע"ב, גיטין ז ע"א ובדוכתי טובא).
וכעי"ז כתב המהר"ל בנצח ישראל (ר"פ י"ג): "כאשר תתבונן במעלת ישראל תדע כי לא דבר זה בלבד מה שישראל חלק השם יתברך... כי אין לישראל בעצמם שום מציאות ושום הויה רק בו יתברך. ולא תאמר אף אם הם חלק השם, מ"מ הם בריאה לעצמם. אל תאמר כך, אבל הם לגמרי אל השי"ת עד כי בטל מציאות עצמם אל השי"ת... שזהו ענין קדימת נעשה לנשמע שאמרו ישראל. כי אין ישראל נמשכים לרצונם כלל , רק לרצון העילה ברוך הוא...".
ודברים אלו אינם בתחום האגדה בלבד, אלא יש להם השלכה הלכתית חמורה שבחומות, להתיר אשת איש לעלמא, כמו שביאר הרמב"ם: "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר... ולמה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל? שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו - אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני - כבר גרש לרצונו!". 
אלא שלאור פירוש זה דווקא מתחדדת הקושיא בה פתחנו - אם אמנם כדברי המהר"ל שאמירה זו איננה מקרית וסתמית אלא היא מתפרצת באמת מתוך מהותם הפנימית של עמ"י – א"כ מדוע ד' פסוקים בלבד קודם לכן השביו ישראל "נעשה" בלבד?
ונ"ל בס"ד לבאר דהנה במסכת כריתות (ט ע"א) דרש רבי: "ככם - כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים... בשלמא מילה, דכתיב: "כי מולים היו כל העם היוצאים ממצרים" (יהושע ה) ...הרצאת דמים, דכתיב: "וישלח את נערי בני ישראל" (שמות כד, ה), אלא טבילה מנלן? דכתיב: "ויקח משה חצי הדם ויזרק על העם" (שם, פס' ו) ואין הזאה בלא טבילה". 
ועפ"ז נ"ל ליישב את השאלה הנ"ל באופן נפלא, דעד שלא באו ישראל בברית [אף שודאי היו במעלה סגולית נפלאה, כמבואר באריכות בספר הכוזרי (מאמר א אות קג ובמקומות נוספים)] עדיין לא היו בדרגה שכזו שכל מהותם וחפצם רק בקיום רצון השי"ת, ולכן בפס' ג' עדין אמרו רק 'נעשה', אולם אחר שבפס' ה'-ו' אנו למדים על 'כניסת ישראל לברית', ועל כן ממש 'רגע כמימריה' לאחר מכן, בפס' ז', פורצת מעמ"י הקריאה המחודשת והגבוהה – 'כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע'!