בימים אלו בהם חוגגים אנו את תשועת ישראל מיד מלכות יון, ראוי לנו כי לא תהיה זו חגיגה ריקה וסתמית, אלא נעמיק להתבונן במהותו של מאבק החשמונאים כנגד גזרות יוון, ומה לקח יכולים וצריכים אנו להפיק ממנו לימינו.

והנה אמרו חז"ל כי עיקר גזירות היוונים לעקירת הדת היו בשלושה איסורים שהטילו על ישראל:

שלא למול את בניהם, שלא לשמור שבת, ושלא לקדש את החודש. וצריך להתבונן מה ראו לגזור דווקא בבג' דברים אלו.

אפשר לבאר שג' איסורים אלו באו לקעקע שלוש' נקודות שהם ביסוד כוחם הרוחני של ישראל, ואשר המלחמה בעניין שלושת העקרונות הללו עודנה נמשכת עד היום:

ראשית – קדושת המשפחה, החתומה בברית קודש. ביארו רבים מהראשונים בטעם המילה שהיא כדי לשים זכרון לאדם לקדש עצמו בכל מעשיו ובפרט בעניין האישות, שייוחד למטרתו הגדולה אשר בעבורה נוצר, ולא יחללנו במעשי הפקרות ופריצות. החיבור בין איש ואשה אינו תחום השייך לתענוגי הגוף בלבד ומנותק מעבודתו של האדם בעולמו, אלא תפקיד וייעוד גדול להם: לסייע ליצור חיבור עמוק בין איש לאשתו ולהקמת משפחה של זרע קודש. היוונים ביקשו לחלל ולהפר ברית ייעוד זו, על כן גזרו על המילה. וכן מצאנו שגזרו גזירות נוספות בתחום חילול חיי המשפחה: 'בתולה הנישאת תיבעל להגמון תחילה' ואיסור טבילה במקוואות. היוונים לא אסרו על ישראל לשאת נשים ולפרות ולרבות, אלא ביקשו לנתץ אץ חותם הקדושה המתנוסס על חיי המשפחה בישראל.

הנקודה השניה – שמירת שבת. על השבת נאמר "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם", וביארו רבותינו שיום השבת הוא היום המיוחד לאדם להתייחד מול קונו ולעבדו, כאשר כל השבוע הוא שטוף בטרדות הזמן, וביום השבת כל אחד ואחד מישראל 'מתייחד עם ה' : "שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", כל אחד מפסיק ממירוץ החיים, בטל ממשא ומתן ואף ממעט בשיחה, למען הקדשת יום זה לחיזוק הקשר בינו ובין קונו.

הנקודה השלישית – קדושתו והדגשתו היתירה של ראש החודש. הרש"ר הירש (שמות יב) מבאר במצות קידוש החודש, שמהותה הוא להיות קריאת כיוון והתעוררות לבני ישראל, להתבונן בהתחדשות שחקק הקב"ה בטבע, ולשאוב משם השראה וכוחות שלא להתמכר להרגלינו הלא טובים ולהתנוון איתם אט אט, אלא לחזור ולהתנער בכל פעם מחדש, ולהתחדש בעבודת ה'. מכאן שואבים אנו כוחות תחיה ותקומה מחדש, כוחות להתחדש לאחר הקושי וכל פעם מחדש להתחיל ולהתגבר יותר ויותר.

ובאמת נראה שלא לחינם נאבקו היוונים דוקא בג' עניינים אלה, שהרי ג' עניינים אלה הם משורש מהות ג' העברות החמורות בהם הצטווה כל יהודי שיהרג ואל יעבור עליהם (וידעו היוונים שבגוף העבירה לא יוכלו לכפות את ישראל, ועל כן ניסו לפגוע בשורשים אלה):

קדושת הברית וקדושת המשפחה הוא עניינא דגילוי עריות. עניינא דשבת, של ייחוד האדם מול ה' והודאה בבריאת ה' קשור בע"ז, שהיא הכפירה בה' ופניה אל זרים, וחז"ל השוו דברים אלה (כדברי הגמרא בעירובין סט ע"ב: "אלמא עבודה זרה ושבת כי הדדי נינהו" וכמבואר ברש"י שם שהמחלל שבת כמומר לכל התורה, וכמש"כ במדרשים ובראשונים שהמחלל שבת בפרהסיא כאילו עובד ע"ז). ועניין ההתחדשות והצמיחה הוא כנגד איסור שפיכות הדמים, ש"כל החי מתנועע", "ונתתי לך מהלכים" – מעלתו של האדם החי היא ביכולתו להתקדם. הקבעון והחידלון הוא המוות. הרי זה כמוות בתשלומים.

ואפשר עוד אפשר שכנגד שלושת העניינים הללו תיקנו חכמים במצוות הדלקת נר חנוכה שלושה אופנים, שהם שלוש מדרגות בעבודת ה'.

היסוד והבסיס של הכל עליו הכל עומד – המשפחה, הבית וקדושתם. וזהו עיקר החיוב המינימלי בהדלקת נר חנוכה - נר איש וביתו.
הנקודה הבאה – נר לכל אחד ואחד, לא בטל לאחרים ולא סתם עוד אחד, כל אחד זורח ומאיר בייחודיותו וחשיבותו, לכל אחד נר משלו, והקב"ה חפץ בנר של כל אחד ואחד.
והמדרגה העליונה – לדעת להתחדש בכל פעם ולהיות מוסיף והולך, להגביר יותר ויותר את מעשינו ואת השפעותינו בעולם.

ויש להוסיף עוד שאולי זהו הרמז בכך שהנס נעשה בפך שמן שהיה בחותמו של כה"ג בדווקא, ושחז" הדגישו ענין זה. הרי לכאורה - מה זה משנה מי חתום על הכד, העיקר שהוא כשר! ומדוע לא חתום עליו האמרכל? וכי הכה"ג חותם על הכדים? היום המסמל ביותר את הכה"ג ומייחד אותו הוא יוה"כ, ועבודת הכה"ג ביום הכיפורים ג' פנים יש לה. ראשית – המשפחה. הכהן הגדול ביום כיפור האיש היחיד בעולם שאסור שישהה יום אחד בלי אשה. הוא מוכרח להיות נשוי (שהרי כהונה וקדושה אינה פרישות מהאשה אלא להיפך, לכן אהרן ומרים תמהו על משה). לא רק זה – זהו האיש היחיד בעולם שאינו יכול לקחת אשה שהיתה תחילה עם איש אחר, לא גרושה ולא אלמנה, ולהלכה נפסק כמ"ד שאסור אפילו להתחתן עם "בוגרת" כיון שאין בתוליה שלמים, והרי זהו הניגוד המוחץ לגזירת "בתולה הנישאת תביעל להגמון תחילה".
נקודה שניה – הכה"ג נכנס לבדו לפני ולפנים, 'וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לשרת בקודש עד צאתו' – הוא עומד בבדידות מזהירה מול בורא עולם שרוצה בו אישית ובעבודתו לפניו, בהתייחדות הכי גדולה שיש. והשלישית – סדר עבודתו כפי שהותרה התורה הוא בסדר של ההתחדשות והוספה. כל שנה – בבגדים חדשים [עי' רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה ה: ובגדי לבן שעובד בהם ביום הצום אינו עובד בהם פעם שניה לעולם אלא נגנזין במקום שיפשוט אותם שם שנאמר והניחם שם והם אסורין בהנאה], עבודתו היא הארה ודאגה רוחנית לכלל ישראל במעגלים מתרחבים והולכים – בעדו ובעד ביתו, לאחר מכן גם בעד אחיו הכהנים, ולבסוף גם בעד כלל ישראל (מעניין לציין, שרוב המקומות שמוזכר בש"ס הכלל של מעלין בקודש, הוא בקשר לדין הכה"ג שאינו חוזר להיות הדיוט).

ובמבט עכשווי נראה שגם היום נדרשת לנו העבודה בשלושת היסודות האלה.
ביסוד הטהרה והמשפחתיות היום המאבק כה גדול. גורמים רבים מנסים לפרק את כל המשפחה. נהיה יותר ויותר נורמלי לא להקים משפחה, או לפרק אותה, ויש המטיפים גלויות לפירוק וביטול מוחלט של המסגרת הזו. אנו צריכים להיאבק על זכותנו וחובתנו להקים בעודנו צעירים ורעננים משפחה חיה ושמחה שתהיה גרעין לפעולות הקודש. היום, הנסיונות בתחום הצניעות הינם רבים וקשים. צריך מלחמת גבורה לעמוד כנגדם. על מה שהיה – לשוב בתשובה ולמחוק כאילו איני אותו אדם, ועל העתיד - להקים בית בראשוניות ותום וקדושה.
היסוד השני של הייחודיות, שכל אדם הוא בעל משמעות, ואינו בטל ותפל. ישנה תופעה של מחיקת האישות. חקיינות, גם בכלל החיים (כשאנשי פרסום מחליטים עבורנו מה נאכל ומה נלבש ומה נעשה בשעות הפנאי או בשעות שלא אמורות להיות פנאי וכמה נישן וכו'), וגם בעבודת ה' ישנו אתגר של חקיינות או חיצוניות, קשה להתמסר, להביא את הלב, להבין את החשיבות ואת העובדה שה' רוצה בי ובעבודתי ואני אישית חביב לפניו כבן יחיד והוא מצפה רק לי. אני צריך למצוא את הדרך שלי בעבודת ה' להגדלת שמו, להגדלת האורה.
והיסוד השלישי – יסוד ההתחדשות והתוספת. אחרי שנעלם – חוזר ומופיע, אבל יותר בגדול. עם כל הנסיונות והקשיים – שבע יפול צדיק וקם. להתחדש ולהופיע שוב, והפעם יותר ויותר, להגביר את האור לאט, בהדרגתיות, אך בעקביות ובלי עצירה. מוסיף והולך גם לעצמי וגם לאחרים, למעגלים שסביבי. שנזכה בע"ה להשלים את עצמנו בכל שלושת העניינים, ונזכה במהרה לקיום הבקשה: "אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו במהרה לאורו".