בפרשת השבוע אנו קוראים על מאורעותיו של יעקב בבית לבן ועל הקמת בית ישראל והעמדת השבטים תוך כדי התמודדות בתנאים קשים הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית.

לאחר עשרים שנה בבית לבן הגיעה השעה לארוז את החפצים לאסוף את הילדים ולחזור הביתה לארץ ישראל. יעקב חושש שלבן יעכב אותו בתחבולותיו מספר שנים נוספות כמו שעשה בפעם הקודמת והוא לא מוכן שהדבר הזה יקרה שוב, לכן הוא מתכנן בריחה מבלי ליידע את לבן. הוא מנצל את ההזדמנות שלבן הלך לגזוז את צאנו ובורח עם נשיו, אחד עשר ילדיו וכל הציוד הנלווה. רגע לפני היציאה רחל עושה מעשה שבהשקפה ראשונה אינו מובן בעליל: "ותגנב רחל את התרפים אשר לאביה" (ברא' לא, יט). מה הסיבה שרחל עושה זאת? רש''י מפרש: "להפריש את אביה מעבודת אלילים נתכוונה". אם עד עתה היה קשה לנו הכתוב, הרי שמעתה קשים עלינו דברי רש''י בכפליים. היעלה על הדעת שכאשר יאבד לבן את אחד אליליו הוא פשוט יחליט בלית ברירה לעבוד את השם? במה לקיחת התרפים תוכל לסייע ללבן להפסיק לעבוד ע''ז?

ראב''ע הציע פירוש אחר. התרפים לא היו עבודה זרה ממש אלא כלי כישוף שעל ידם היה לבן יודע עתידות. וזה לשונו: "והקרוב שהיה לבן אביה יודע מזלות, ופחדה שאביה יסתכל במזלות לדעת איזה דרך ברחו, לא גנב יעקב כי אם דעתו, כי עיקר הדעת בלב".

חששה רחל שאם התרפים יישארו אצל לבן, הוא יוכל לפעול על ידם ולדעת איה מקום מנוחתו של מחנה יעקב ובכך להשיגו ולפגוע בו. גם הרמב''ן הלך בדרך זו והביא ראיה שלבן התעסק בעתידות ובידיעת הנסתרות מכח דבריו ליעקב (לעיל ל כז): "נחשתי, ויברכני ה' בגללך" ועיין רש''י שם.

לפני כמה שנים שמעתי ביאור נאה בשם הרב יהושע בכרך זצ''ל שמאיר את דמותה של רחל אמנו באור יקרות ומסביר את הסתכנותה בעניין גניבת התרפים ואת הפיכתה ל"אמא" של כל השבטים חרף היותה האם הביולוגית של שני שבטים בלבד.

רחל, חששה לגורלם הרוחני של הילדים. במשך תקופת ילדותם ונערותם הדמות האבהית הדומיננטית שניצבה לנגד עיניהם היה לא פחות מאשר: לבן. יעקב אביהם עבד במסירות ונשאר בימים ובלילות בשדה עם הצאן, כפי שהוא בעצמו אומר "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה, ותידד שינתי מעיני".יעקב לא היה בקרבתם, וקשה מאד היה לו לקבל השפעה ממנו. אין מנוס. הרושם שקיבלו הילדים מהסבא הרשע והגס לא יוכל להימחק כ''כ מהר, והסכנה הרוחנית של ההשפעה מהשקפותיו והתנהגותו המקולקלת היא גדולה מאד.

רחל מחליטה לעשות מעשה שצריך לזעזע ולהשאיר חותם על נפשות הילדים, מחזה שיועיל להסיר באחת כל רגש של כבוד או הערכה ללבן ולמורשתו. זה אכן קרה: לבן, מגיע מתנשף ולחוץ וזועק "למה גנבת את אלהי"? מסתובב אחוז אמוק בין אוהל לאוהל, מחטט ומחפש אחרי הפסל חסר האונים, האלהים האבוד של סבא, שאין בידו להציל עצמו וכל שכן שלא להושיע אחרים...

כאשר המחזה הזה מתרחש לעיני הילדים המשתאים – רחל הבינה שהצליחה במשימתה. המטרה היא לזלזל ולהמעיט בעיניהם את העבודה הזרה ואת עובדיה ולהעמידם לשחוק ולקלון. באמצעות ההמחשה הזו, ששווה יותר מאלף תוכחות מוסר, הצליחה רחל לשרש מליבם של הילדים כל רגש של הערכה לע''ז ולהגחיך את עובדיה. המשימה הושלמה. לבן עוזב בפחי נפש וכולם מבינים היטב שאין כל ממש בעבודה זרה ובדרך של לבן.

בכך זכתה רחל המחנכת הגדולה להיות האמא של כולנו, של כל השבטים, במסירות נפשה על העולם הרוחני של עם ישראל ובדאגתה לשמירת קדושתו.

השתא דאתינן להכי אולי נוכל לומר שמציאות זו הייתה יכולה להשפיע אף על לבן, אם היה משכיל לראות את מצבו העגום ולנסות לחשב מסלול מחדש, וממילא יובנו דברי רש''י שהובאו לעיל: "להפריש את אביה מעבודת אלילים נתכוונה".