השבת הקרובה, נקראת בפי כל "שבת תשובה" ובה מפטירים אנו בדברי הנביא הושע (יד, ב): "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך". רבותינו (ב''ר פר' וישב, פסיקתא ועוד) מבליטים את ייחוסו של הנביא הושע בן בארי ומציינים שהיה משבט ראובן, ובכך מקשרים את נבואתו למעשה ראובן בן יעקב, וזה לשון המדרש:

"ר' ברכיה אומר, אמר לו הקדוש ברוך הוא (לראובן) אתה פתחת בתשובה תחילה, חייך שבן בנך בא ופותח בתשובה תחילה".

ויש לשאול, הלא מובא בחז''ל שכבר קדמוהו לראובן כמה וכמה אנשים: אדם הראשון עשה תשובה (ב''ר כב) בעקבות קין בנו (שם) ואף ישמעאל עשה תשובה בסוף ימיו (ב''ב טז:), ומהו איפוא החידוש בתשובתו של ראובן עד כדי כך שזכה לכינוי "פתח בתשובה תחילה"?

ועוד, בנוגע לנביא הושע, וכי הוא הראשון שדיבר על התשובה? הרי גדול הנביאים באותה תקופה, ישעיה, צווח על עניין התשובה בכמה נבואות בספרו והמפורסמת שבהן (ישעיה נה): "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב, יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח". ומהו איפוא העניין המיוחד בהושע?

בפתרון השאלות נאמרו מספר כיוונים, במאמר זה נלך בדרכם של הרב סולוביצ'יק זצ''ל ויבלח''ט הגר''ש פישר שליט''א בעל הבית ישי.

הנה, ידוע שחטאו של ראובן מתמקד סביב בלהה ובלבול יצועי אביו. בלי להיכנס לשאלה מה היה שם בדיוק, ניכר הדבר שיסוד החטא נעוץ בהבנה שבלהה עדיין הייתה שפחה באותו זמן והעדפתה על פני לאה אמו הביאה את ראובן לעשות את מה שעשה ו"עלבון אמו תבע, אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי?!" (לשון הגמ' שבת נה:).

לאחר סיפור חלומו של יוסף, מגיב יעקב אבינו: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה" ובאר רש''י (ברא' לז, י): "והלא אמך כבר מתה!" והעיר על כך: "והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה". כאשר שמע ראובן שבחלומו של יוסף בלהה נחשבת כאשתו של יעקב (השמש והירח) תפס שהייתה לו טעות במציאות, ובאמת בלהה השתחררה ולא הייתה שפחה (מהרש''א שם), ומיד כשעמד על טעותו עשה תשובה על מעשה בלהה.

בדיני התרת נדרים אנו מכירים שני מושגים: פתח וחרטה. חרטה פירושה שהנודר מתחרט על הנדר ומחליט בלב שלם שהוא חוזר בו. פתח, עובד באופן אחר: באמצעות הפתח הנודר מגיע להכרה שהייתה לו טעות ואילו היה יודע מקודם את הנתונים כפי שידועים לו כעת לא היה נודר כלל וכלל.

גם בתשובה יש שתי בחינות: יש תשובה שהיא בבחינת חרטה, שהחוטא מבין את גודל הקלקול, מתחרט על מה שעשה ושב בתשובה. ויש תשובה שהיא בבחינת פתח, ובאופן כזה מגיע החוטא אל ההכרה שפשוט הייתה לו טעות במציאות ואילו היה מכיר את כל הנתונים כפי שהובאו לידיעתו עכשיו – בוודאי שלא היה חוטא מעיקרא.

כל אותם בעלי תשובה שהיו לפני ראובן, תשובתם היתה בגדר "חרטה". בתשובה כזו עדיין נשארת אצל האדם הרגשת ההנאה מהחטא אילולא היה עוון בדבר. אולם תשובה שהיא בבחינת "פתח" היא תשובה כזו שעוקרת את מעשה העבירה מעיקרא ומעלתה גבוהה יותר הואיל ומשווה את המעשה כמאן דליתא. כמו מקח טעות וקידושי טעות שמפקיעים את חלות העניין מעיקרו.

עתה נשוב להבנת דברי חז''ל: א''ל הקב''ה לראובן אתה פתחת בתשובה תחילה (בבחינת פתח), חייך שבן בנך בא ופותח בתשובה תחילה.

וזהו העניין המיוחד בנבואת הושע שהוא קורא לעם ישראל "כי כשלת בעונך", שימו לב שהיה כאן כשל, טעות בהבנה, חשבתם שמציאות מסויימת היא אמיתית ובאתם להכרה שהכל היה אשליה, לכן שובה ישראל!