נדמה כי יציאת מצרים הגיעה לשיאה רק בשעת קריעת ים סוף  רק לאחר טביעתם של המצרים חשו ישראל בטוחים מן השעבוד ורק באותו הרגע נאמרה להם אותה בשורה שהיא גם ציווי 'כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם'.

חכמים במדרשם [תנחומא נשא לד'] קושרים בין קריעת ים סוף ליוסף הצדיק שעמד בנסיון שארע לו עם אשת פוטיפר:

מה שעשה יוסף פרע לו הקב"ה, מה כתיב 'ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה', א"ל הקב"ה [חייך] כשיצאו בני ישראל ממצרים, עתיד הים לראות את ארונך ולהיות בורח, שנאמר הים ראה וינס (תהלים קיד ג), ומה ראה, [ראה] ששמר יוסף כל עשרת הדברים. שמעון איש קיטרון אומר עצמות של יוסף ראה.

דברי המדרש זוקקים ביאור: מעבר לקשר המילולי בין 'וינס ויצא החוצה' ו'הים ראה וינס', לא ניכר כל קשר רעיוני בין העמידה בנסיון של יוסף לנס קריעת ים סוף.

ייתכן ופשרם של דברים תלוי בהבנת עומק נסיונו של יוסף. הסתכלות שטחית רואה את נסיונו של יוסף רק ברובד העריות. אשת פוטיפר מנסה לפתותו לחטא והוא מתגבר ונמלט. אולם עיון מעמיק יותר מגלה כי נסיונו של יוסף היה משמעותי הרבה יותר. אשת פוטיפר חשקה ביוסף לא רק לשם ביאה חד פעמית היא רצתה בו כבעל. תוכניתה הגדולה היתה לרצוח את בעלה ולחיות עם יוסף בגלוי. נדמה כי כך מתפרשים היטב דברי הפסוק 'לשכב אצלה להיות עמה'.[1] מלכתחילה ביקשה אשת פוטיפר 14' לשכב אצלה להיות עמה' שיוסף ישכב עימה, אולם בסופו של דבר היא רצתה להיות אשתו של יוסף - להיות עימו. ייתכן וזוהי הסיבה בגינה התורה מפרשת את שליטת יוסף בבית פוטיפר ומזכירה את סעודותיו של פוטיפר. 'ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל'. המפרשים נלאו לבאר את הפסוק הזה. יש שטענו, כי הפסוק רומז לאשתו ודבר הכתוב לשון נקיה [רש"י, רמב"ן] וכבר הקשו עליהם מה טעם להזכיר כי לא נתן את אשתו ליוסף וכי ניתן היה להעלות על הדעת שיתן לו את אשתו. ייתכן ולשיטתנו באמירה כי פוטיפר לא ידע מה נעשה בביתו מלבד הידיעה מה הוכן לסעודה, נרמז כי יוסף יכול היה לנצל את אמונו ולהרעיל אותו ואז לזכות באשתו.

גם הביטוי 'הרעה הגדולה הזאת' מתאים לשפיכות דמים, שהרי הביטוי רעה גדולה ביחס לחטא נמצא רק פעם נוספת במקרא בשעה שבקשו הכהנים ונביאי השקר להרוג את ירמיהו ומגיניו בסוף טיעוניהם אמרו (ירמיהו כו) 'ואנחנו עושים רעה גדולה לנפשותינו'.

ובאמת שכך אמרו במכילתא על יוסף ששמר את עשרת הדברות:

כתיב לא תרצח לא רצח לפוטיפר, כתיב לא תנאף לא נאף לאשת פוטיפר.

נמצאנו אומרים כי אילו התפתה לאשת פוטיפר, היה יוסף יוצא לחירות וזוכה בכל עשרו של פוטיפר. ובשעה שיוסף נס מן החדר ובגדו ביד אשת פוטיפר הוא גזר על עצמו חיי שעבוד וקלון שסופם אינו נראה בעיני בשר ודם. לעומת זאת, אחיו שמכרוהו למצרים בחרו בדיוק בתהליך ההפוך. חששם מפני כניסה תחת ממשלתו של יוסף הוביל אותם לרצון להכות אותו נפש ולבסוף לגנוב נפש ולמוכרה.

לבסוף נתהפכו היוצרות הם שביקשו להתחמק מן העבדות התגלגלו לתוכה והוא שברח מן החירות עלה לגדולה.

בשעה שישראל יוצאים ממצרים הם נוטלים עמם את עצמות יוסף כדי להשיבן לארץ ישראל. בשלב הראשון ישראל נמלטים מן המצרים ובכך הם מוכיחים כי הם עדיין משועבדים בדעתם לפרעה ולכוחו. קריעת ים סוף הופכת את התמונה עד שלבסוף המצרים נסים מפני ישראל כפי שנאמר: ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי יהוה נלחם להם במצרים.

בקריעת ים סוף למדו ישראל כי אדנותו של בשר ודם אין בה ממש ובשעה שמלך מלכי המלכים מגלה את כוחו האדון נמלט מפני עבדו והוא הופך לבן חורין. לקח חשוב זה הוא משמעותי לכל מי שמוכן לוותר על ערכיו מפני חששו מכוחם של בני אדם. על כל אחד מאתנו מוטלת החובה לפחוד מן החטא ולא מן החוטאים. לנוס מן הרשעות ולא מן הרשעים. לנוס אל הקב"ה רק שם מצויה החירות האמיתית.