מעשה בראובן שהתעורר בבוקר, וסרב לקום וללכת לבית הספר. אמו ניסתה שוב ושוב להקימו, אך זה בשלו: "איני רוצה ללכת לבית הספר". "אבל ראובן", השיבה לו אמו, "אתה חייב ללכת לבית הספר, אתה המנהל"...

מעשיה ידועה זו יכולה אולי לשעשע אי מי, אך מה הקשר בינה ובין פרשת השבוע?

ובכן, מדרכן של בדיחות הוא, שפעמים כדי לשמר את גורם ההפתעה משמיט המספר פרט עקרוני מראשית הסיפור, ו"נזכר" לגלותו רק בסופו, אולם תמוה הוא כי בראשיתה של פרשת השבוע שלנו אנו פוגשים לכאורה בתופעה זהה בתורתנו הקדושה (להבדיל אא"ה כמובן):

הפרשה פותחת בסיפור אודות 'בלק בן ציפור' אלמוני, שמעולם לא שמענו את שמעו, ורק בתום שלושה פסוקים 'נזכרת' כביכול התורה לספר לנו את הפרט ש"שכחה": "ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא". והדברים מפליאים, מה פשרה של צורת כתיבה זו?

אין זו התמיהה היחידה המתעוררת לכל המעיין בתחילת פרשתנו. הפרשה פותחת כאמור בבלק בן ציפור, אך בפסוק שאחריו 'נוטשת' אותו כליל ועוברת לדבר על העם המואבי ומעשיו, ובסוף כנזכר לעיל חוזרת לביאור  תפקידו של בלק בסיפור. כדי שיהיו הדברים נהירים לכל נעתיק את לשון הפסוקים:

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי: וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא.

והדברים מפליאים, ואומרים דרשני!

הרש"ר הירש כותב יישוב נפלא המתרץ את שתי הקושיות בחדא מחתא, ויובנו הדברים ביותר בהקדמת שאלה נוספת:

הנה כל התנהלותו של בלק בפרשתנו זרה ומוזרה היא עד מאוד. בלק נוהג שלא כדרך כל המלכים אשר לפניו, ובמקום להכריז על גיוס כולל ע"מ להלחם בבני ישראל, כפי שעשו כל הקודמים לו )עמלק, הכנעני, האמורי, אדום, סיחון ועוג( החליט לפתע לפנות אל בלעם בן בעור הקוסם. חשוב לזכור כי בלעם היה אויב של מואב ולא ידידם! הן בעקבות קללתו של בלעם אבדו מואב שטחים נרחבים מארצם (כנזכר בסוף הפרשה הקודמת ובפירש"י שם). דוקא מסיחון, שהוא זה שכבר שכר את בלעם (לצורך מלחמה פשוטה וקלה יותר מהמלחמה עם עמ"י), וכבר 'נמצא עמו בקשרי מסחר' היינו מצפים שיחזור וישכור את שירותיו של בלעם לפני המערכה מול בנ"י, אך באופן מפתיע בלק הוא הפונה!

התנהלותו התמוהה של בלק אינה מסתיימת בזה, אלא הוא מבטיח לבלעם שכר עצום שוב ושוב אף שבלעם מבהיר לבלק כי הוא 'קונה חתול בשק' (שלא לומר 'אריה'), שכן "את אשר ישים ד' בפי אותו - אשמור לדבר". מחויבים אנו לחפש פשר והגיון במעשי בלק.

עתה, אומר הרש"ר הירש, נבין היטב את פתיחת פרשתנו. המילים "וירא בלק" אינם מתייחסים רק לאירוע שבהמשך פסוק זה ("את אשר עשה ישראל לאמורי"), אלא אף לכל המתואר בפסוקים הבאים (ויגר מואב, ויקץ מואב, ויאמר מואב אל זקני מדין). כל זאת רואה בלק שקורה בלי שיהיה הוא מעורב!  העם המואבי נתפס חרדה עמוקה, ותוך התעלמות מוחלטת ממלכם האחראי על שלומם והגנתם מתחילים לחפש בעצמם פתרון לבעיתם המפחידה. את הרגשת בלק מדגישה התורה בכך שמשמיטה ממנו את תארו ('מלך מואב') בתחילת הסיפור, ואחר שמתארת התנהלותו העצמאית של העם המתעלם ממלכו, מדגישה התורה והלא "בלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא!" ואף על פי כן אין הם פונים אליו, אלא פועלים על דעת עצמם! דבר זה מסביר את הביטוי היחידאי "מלך למואב" שלא מצינו עוד כמותו, וכונתו לומר כי בלק הוא האמור להיות מלך למואב, אך אין זה המצב הנוכחי!

בלק מבין שהוא מאבד את שלטונו. העם איבד את אמונו במלכים הגיבורים והחזקים, שכן ראה מה עלה בגורלם של האחרונים, ועל כן מתעלם לחלוטין ממלכו הגיבור והנערץ לשעבר ומתחיל לחפש בעצמו פתרונות אחרים. מדוע פנו דוקא אל מדין (שאינם סמוכים כלל למקום המאורע ואינם נמצאים בנתיב הכיבוש המשוער של בנ"י)? לזאת השיבו כבר חז"ל: "כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו: מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו" (במ"ר פ"כ ס"ד).

בלק בראותו זאת מבין שאין לו ברירה אלא לעשות מעשה חריג. ברצותו לקנות את שלטונו בחזרה מוכן הוא לשלם את כל הונו בכדי להביא את בלעם, אף שהתמורה שיקבל מפוקפקת היא, שכן זו לו הדרך היחידה להציל את כסאו: לפנות בעצמו ולהביא 'מחולל מופתים' נגדי, מעשה שיעודד את רוח העם הנפחד וישיב את תמיכתם ואמונם בבלק. מעתה זכינו ליישב את כל התמיהות הנ"ל ומבוארת כל הפרשיה כמין חומר!

ועל דרך המוסר נראה להוסיף, שאולי לא משום משמעות דורשים בלבד כתבה התורה פרשיה זו (ללמדנו על מניעיו של בלק), אלא שמא הוראה גדולה ומוסר חשוב ביקשה להדגיש לנו בזה. הנה אף שבלק המשיך לשבת בטרקלין מלכותו כששרביטו בידו וכתרו בראשו מרגע שאין עמו רואה בו את הכתובת לפתרון צרותיו חדל הוא מלהחשב למלך! הצהרות בלבד בדבר מלכותו של מאן דהוא אינן מספיקות. המעשים הם הקובעים. אם כאשר יש לאדם צורך דחוף מעשי מתעלם הוא ממלכו המוצהר ומתחיל הוא לחפש פתרונות בכוחות עצמו-בזאת פרק האדם מעליו את עול מלכותו! במבחן מעשה זה עלינו להשתדל להתחזק. גם כאשר רח"ל בא נסיון או קושי לאדם או לאומה על עינינו להיות נשואות בראש ובראשונה למלכנו ריבונו של עולם, בבקשה שיושיענו, ולא לשים בשר זרוענו או להשליך את יהבנו על גורם זה או אחר. אחר כך כמובן אנו רשאים ומצווים להשתדל ככל יכלתנו, אך בראש ובראשונה מחובתנו לפנות אל בעל הכוחות כולם. זהו מבחן האמונה והבטחון (ועי' באורך

בחזו"א, אמונה ובטחון פ"ב).

יהי רצון שנזכה במהרה שיקיימו בנו דברי הנביא (ישעיה סה):

"וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם, וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי; וְלֹא-יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד, קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה... וְהָיָה טֶרֶם-יִקְרָאוּ, וַאֲנִי אֶעֱנֶה; עוֹד הֵם מְדַבְּרִים, וַאֲנִי אֶשְׁמָע.  זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן, וְנָחָשׁ, עָפָר לַחְמוֹ; לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ בְּכָל-הַר קָדְשִׁי, אָמַר ה'."  בביאת גואל צדק ובנין ביהמ"ק במהרה בימינו אמן.