הרב קוק זצ"ל באגרת משנת תרע"ג (אגרות הראי"ה ח"ב עמ' קלו) צפה בעיני רוחו את הקמתה של ישיבת כרם ביבנה, וגם התווה את דרכה הרוחנית:

יש רעיון אחד שאיננו רחוק מהתגשמות מעשית, את יבנה הידועה בחיבתה אפשר כעת ע"י אמצעים ממוצעים לקנות חלק חשוב ממנה לייסד בה מושבה לפחות קטנה ביחד עם ישיבה הדורה באיכותה המתקרבת כמה דאפשר לנו לאותו החזיון המזהיר המעודד את כל כחות חיינו הרוחניים מהעבר הרחוק של 'כרם ביבנה' אשר עם כל קטננו הבלתי משוער לעומת ענקי אל אלה, בנים אנחנו להם ובעקבותיהם הננו חפצים ללכת.

כרם ביבנה החדשה מיוסדת היא על גבי אותה 'כרם ביבנה' העתיקה, אותה יסד רבן יוחנן בן זכאי בשעה שיצא מירושלים סמוך לחורבנה.

השקפה ראשונית ואולי שטחית משהו, רואה ברבן יוחנן בן זכאי כמי שהצליח להציב את 'כרם ביבנה' נקודת-כובד מרכזית לאומית חדשה במקום המקדש. בסגנון בוטה ניתן לנסח השקפה זו במשפט אחד: 'בית המדרש במקום בית המקדש'.

אולם התבוננות מעמיקה יותר מגלה, כי לא זו בלבד שרבן יוחנן בן זכאי במעשיו לימד את העם מה היה סוד כוחו של המקדש. יסודה של כרם ביבנה היה למעשה הצעד הראשון במסעה הארוך של האומה חזרה לירושלים ולבניינו של מקדש ה'.

ויסוד הדברים הוא מימרתו של רבן יוחנן בן זכאי המצויה באבות דרבי נתן (נוסחא ב' פרק לא):

אם יאמרו לך הילדים נלך ונבנה בית המקדש - אל תשמע להם, ואם יאמרו לך הזקנים בוא ונסתור בית המקדש - שמע להם. מפני שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין. ראיה לדבר: רחבעם בן שלמה.

ממימרא זו אנו יכולים להסיק, כי היו מי שהתבוננו על רבן יוחנן בן זכאי שעזב את ירושלים וביסס את יבנה וראו בו מחריב המקדש ומשכיח זכרו. כנגדם עומד ריב"ז ואומר, כי סתירת הזקנים לאמיתו של דבר היא הבנין האמיתי.

חורבנם של ירושלים והמקדש נבע מהשחתה של שלושת היסודות הגדולים של הנהגת האומה. התורה, הכהונה והמלכות. רבן יוחנן בן זכאי בהתבוננותו העמוקה ראה כי לשם הבנין העתידי יש לבנות את שלושת היסודות הללו בצורה נכונה. משום כך, בשעה שיצא ריב"ז מירושלים שלוש בקשות היו בפיו לאספסיאנוס:

אמר ליה [ריב"ז לאספסיאנוס]: תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל, ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק (גיטין נו ע"ב).

יבנה וחכמיה - עמוד התורה הוא היסוד הראשון והמרכזי שעליו נבנה בית ישראל. הדבקות בתורה ובחכמיה היא הדרך היחידה להמשך חייו של עם ישראל. ובמדרש שיר השירים דרשו: "כרם היה לשלמה, אלו ישראל, שנאמר (ישעיה ה) כי כרם ה' צבאות בית ישראל". ואפשר שזו אחת מן הסיבות שכינוס החכמים ביבנה נקרא 'כרם ביבנה' - כלל ישראל הנקרא כרם, כביכול ניטע מחדש ביבנה, מרכז התורה.

תורת יבנה באה לתקן גם את העוינות בין המון העם לתלמידי החכמים, שנבעה גם בשל תחושה שהחכמים מתנשאים על עמי הארץ. על תיקון זה למדנו (ברכות יז ע"א):

מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט - שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

שושילתא דרבן גמליאל - היא עמוד המלכות וההנהגה בישראל מזרע בית דוד. מתפקידה של ההנהגה בישראל לאחד את העם תחת הנהגה אחת. מתוך תפיסה זו פעל רבן גמליאל דיבנה רבות לקביעת הלכה אחידה. בימיו יצאה הבת קול שהלָכָה כבית הלל ונקבע, כי כל העובר על דברי בית הלל חייב מיתה [עי' ירושלמי יבמות סוף פרק א': "ביבנה יצאה בת קול", ואפשר שחיוב מיתה היה בשל הגושפנקא הנשיאותית שניתנה לבת קול והפכה את העובר על דברי בית הלל לכעין 'מורד במלכות']. איחוד ההלכה וכפיפות למרות הרוב באה לידי ביטוי חד בדבריו של רבן גמליאל במעשה תנורו של עכנאי, שבו נוּדה רבי אליעזר (בבא מציעא נט ע"ב):

ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו.

אסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק - רבי צדוק היה כהן, כמבואר בבכורות לו ע"א ובאבות דרבי נתן פרק טז [השם 'צדוק' שייך למשפחות הכהונה עוד מימי דוד ושלמה]. בשונה מהכהנים הגדולים בסוף ימי הבית השני, שראו בכהונה כלי לקידום ענייניהם האישיים, רבי צדוק ראה את תפקידו ככהן להיות שלוחא דישראל, להתפלל עבורם, להתחנן בעדם ולכפר על חטאיהם. ואכן רבי צדוק התענה ארבעים שנה עד החורבן, כדי לבטל את גזירת החורבן [תענית בכל מקום כרוכה בתפילה ותשובה]. רבי צדוק היה, אפוא, דוגמא ומופת לדרכם הנכונה של הכהנים, ולכן נכלל אף הוא בבקשותיו של רבן יוחנן בן זכאי.

נמצאנו אומרים, כי ביבנה שלאחר החורבן נבנתה מחדש הנהגתו של עם ישראל. התורה, המלכות והכהונה קיבלו מחדש את מקומן ואת אופיין הנכון. במובן זה, יבנה הכינה את התשתית לבנייתה מחדש של ירושלים.

אותם יסודות גדולים שהניח רבן יוחנן בן זכאי לפני כאלפיים שנה, הם העומדים בבסיס חזונו של הרב קוק על כרם ביבנה החדשה.

1. תורה הנלמדת מתוך ענווה ושותפות עמוקה עם כלל ישראל.


2. ראייה הנהגתית המאחדת את עם ישראל כולו כאיש אחד.


3. חיי שליחות ומסירות למען העם, כהנים שלוחי דישראל.

יהי רצון, שנזכה להיות ראויים לשאת על כתפינו את המשימה הגדולה והמופלאה הזו, להיות ממשיכי דרכם של 'רבנן דיבנה'.