"להיות עושים אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, כב). וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח תרצה, ד): "חייב לשלוח לחברו שתי מנות בשר או של מיני אוכלים, שנאמר: ומשלוח מנות איש לרעהו, שתי מנות לאיש אחד וכל המרבה לשלוח לרֵעים משובח וכו'".

ויש להבין, מה הטעם העומד מאחורי תקנה זו של משלוח מנות.

הב"ח (שם) כותב, ששני עניינים עמדו נגד עיניהם של חכמים כשתיקנו את מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים: א. שמחת עבודת יוצר הכל. ב. שמחת אדם עם אוהביו ורעיו.

שני העניינים הנ"ל באים כנגד שתי תשועות: שנפרע לנו מצרינו ונקם נקמתנו, וגם שהצילנו מידם שלא אבד אחד מאתנו. והדברים רמוזים בשתי המתנות שנתן אחשוורוש למרדכי: בית המן (הוא שנפרענו מצרינו), טבעת המלך (שמכוחה לא העזו ליגע לרעה ביהודים).

לכן חייב האדם להפריש מהונו צדקה לעניים, שהיא כדברי הרמב"ם (מגילה ב, יז) "שמחה גדולה ומפוארה כו', לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים כו', דומה לשכינה", וזו שמחת יוצר הכל, ובמקביל חייב לשלוח מנות לרעהו ובכך לשמוח עמם יחדיו.

ועדיין נותר לנו להבין, במה שונה שמחה זו משמחת שאר המועדות. הרי גם ביום טוב נצטווינו (דברים טז, יד) "ושמחת בחגך", ואף מצינו בספר נחמיה שנאמר ביום ראש השנה (נחמיה ח, י) "ושלחו מנות לאין נכון לו".

בדבריו של המן הרשע לאחשוורוש "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" אפשר להבחין במצבו הירוד של עם ישראל באותה העת. לא רק שרצף ההגליות, ששיאו בחורבן בית המקדש, גרם לפיזור העם בארצות שונות, אלא נוסף על כך גם פירוד קשה בקרב ישראל. פירוד זה הוא שמאפשר למן לתכנן את תכנית ההשמדה שלו.

כך קרה קרוב לאלף שנים לפני כן, כאשר יצאו אבותינו ממצרים (שמות יז, ח), "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". אי אפשר שלא לשמוע במילה "רפידים" את צליל ה"פירוד".

וכך כתב הכלי יקר שם:

שעמלק דומה לזבוב שכח פיו חלוש לעשות נקב בבשר, אך במקום שהזבוב מוצא איזו מורסא או שחין אשר שם פתח פתוח קצת בבשר, שם ירבץ וירחיב הפרצה. כך עמלק, כל זמן שהיו ישראל שלמים עם ה', והיה גם שלום ביניהם, אז לא יכול להם כלל. וכאשר ראה אותם במסה ומריבה, שהיה מריבה ביניהם, אז מצא לו עמלק פתח פתוח, כי אז אין להם הצלה על צד הנס שהיה סר ה' מעליהם, וגם אין להם הצלה טבעית שאיש את רעהו יעזורו, שהרי חלק ליבם זה מזה. מיד "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים".

כבר חז"ל ראו אל נכון להתריע נגד הפילוג ולשבח את האחדות, וזוהי לשונם במדרש תנחומא ריש פרשת ניצבים:

והיה לך ה' לאור עולם (ישעיה ס, יט) אימתי? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר, חיים כולכם היום. נוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת. ואלו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר, בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו (ירמיה נ, ד) כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה.

כה גדול כחם של ציבור כאשר הוא מלוכד ואין בו מחלוקת, עד שאפילו כשיש בהם חטא, הקב"ה שומרם. וכך אמרו חז"ל במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ט):

וכן היה רבי אליעזר הקפר אומר: אהב את השלום ושנא את המחלוקת. גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדים עבודה זרה, ויש שלום ביניהן, אומר הקדוש ברוך הוא אין רצוני לנגוע בהן, שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד).

כאשר אסתר אומרת שאינה יכולה לבוא אל המלך מחמת הסכנה שבדבר, עונה לה מרדכי: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יבא ליהודים ממקום אחר, ואת ובית תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". המחשבה על היפרדות מכלל ישראל, "ואני את נפשי הצלתי", היא דבר נורא ואיום, ואין להעלותה על הדעת כלל [1].

הסכנה שריחפה על ראש היהודים חשפה את רגשות האחווה שביניהם. כעת, כשהתגלתה אחווה זו, ראו לנכון לתקן תקנה שתשמור על ההישג החשוב הזה, וקבעו מצוות משלוח מנות איש לרעהו. כעת, אם יצליחו היהודים לשמור על אחדותם, לא יוכל האויב לשלוט בהם לעולם.

ואלו דברי בעל השפת אמת (פורים תרמ"א):

כי כשבני ישראל אגודה אחת אין לעמלק שליטה בהם, רק ברפידים. לכן הלשין המן: "עם אחד מפוזר ומפורד", שכל כח שלהם האחדות, ועתה הם מפורד וכו'. ולכן נאמר "כנוס את כל היהודים", "להקהל ולעמוד על נפשם", הכל על ידי הכינוס והקהילה וכו'. משלוח מנות ומתנות לאביונים הכל בעבור האחדות כנ"ל, וכן אומרים: "בראותם יחד תכלת מרדכי", בכח האחדות כנ"ל.

יהי רצון שיתן ה' בלב כל ישראל לייחד לבם לאביהם שבשמים, ושנזכה רק לראות כל אחד את מעלת חבירו.

(פורסם באשכולות 496 # ויקרא - זכור תשע"ט)